בית משפט שלום ירושלים                                                               פ  XXXX/XX

בפני: כב'השופט חיים לי- רן                                                                 תאריך: 20.10.09

 

 

בעניין:          מדינת ישראל

                   ע"י ב"כ המחלקה לחקירות שוטרים

                                                                                                             המאשימה

                                                             נגד

1.           XXXXX XXXX

                     ע"י ב"כ עו"ד ג.טל

 

2.            XXXX      XXXX

                         ע"י ב"כ עו"ד י.כהן

                                                                                                           הנאשמים


                                                נימוקי הכרעת דין

  1. הנאשמים, ילידי 1981, בלשים במשטרת ישראל לעת האירוע נושא כתב האישום, הואשמו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 382+380 (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: החוק), בכך שביום 1.9.06, לפנות ערב, במהלך חיפוש אחר סמים שערכו בדירת מגוריהם של יהושע (ג'ושע) וילסון (להלן:המתלונן) וחברתו, לינדזי ויין (להלן:החברה), השתמשו כלפי המתלונן באלימות שהתבטאה בסטירות על פניו, בדחיפות ובהפלתו אל הריצפה, ובביעטות ובמכות על פניו ובאיזור חזהו. כתוצאה מכל אלה נגרמו למתלונן שבר בצלעות מצד ימין שגרם, כלשון כתב האישום, לחור בריאה, לחבלה בעינו, בידיו ובחזהו.

 

  1. אין מחלוקת כי בזמן שהותם של הנאשמים בדירה התרחש מגע אלים בינם לבין המתלונן, ואולם עפ"י גירסתם היה זה המתלונן שבהתנהגותו התוקפנית והאלימה כלפיהם, הצריכם להשתמש כלפיו באלימות כדי להגן על עצמם וכדי להשתלט עליו ולשים קץ להשתוללותו.

 

  1. השאלה האחת והיחידה הטעונה הכרעה היא ההיו הדברים כגירסת המתלונן, לפיה חדרו הנאשמים בתרמית ובאלימות לדירה, לא הציגו עצמם כשוטרים, ובהיותו סבור כי נפל קורבן לפעילות פלילית, נקט באמצעים המתחייבים, בהם מעשי אלימות, כדי להגן על עצמו מפני הזרים הללו שתקפוהו, או שמא היו כגירסת הנאשמים.

 

  1. לאחר שבחנתי את עדויותיהם של המתלונן וחברתו מהצד האחד, ואת עדויותיהם של הנאשמים ועדיהם מהצד האחר, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להשתית קביעת מימצאים על עדויותיהם של הראשונים, באשר אין בהן כדי להוליך במידת הודאות הדרושה במשפט הפלילי להרשעתם של הנאשמים, שעדויותיהם היו סדורות, עקביות, ונעדרות סתירות של ממש בתוכן, ובינן לבין עצמן.

 

  1. המתלונן צעיר כבן 30 לעת האירוע שהגיע לישראל מארה"ב, שימש יעד משטרתי בהיותו, מגדל, בעציצים בדירתו, סם מסוג מריחואנה, ובהיותו מחזיק, לעת ההיא, בסמי הזייה קשים (נא לראות פרטי עדויות עדי הגנה 2 ו-3 שפירסומן אסור).

        נגד המתלונן נפתח בעבר תיק של סחר בסמים.

        המתלונן אינו זר, איפוא, למשטרה והמשטרה אינה זרה לו.

 

  1. לפיכך, הצגתו של המתלונן את כניסתם של הנאשמים לדירה ככניסה מפתיעה ובלתי ברורה של מי שאינם מוכרים לו, אינה מתקבלת על הדעת משום עצמה, ובעיקר משום שהיא עומדת בסתירה לגירסתו של הנאשם מס' 1 כי מיד בכניסתו לדירה הציג באופן הברור ביותר לעיני החברה את תעודת השוטר שלו, ובתיתו דעתו לכך כי המתלונן והחברה דוברים אנגלית, השתמש אף במילה POLICE כדי להדגיש את זהותו שלו ושל מי שנכנסו עימו לדירה (הנאשם מס' 2 ושוטרת שלא העידה בפני).

 

  1. מעבר לכך יש להדגיש כי בשלב מסויים ומוקדם של האירוע השתמש המתלונן במילה "PIGS"בתארו לחברתו מי הם הבאים. "PIGS" לדברי המתלונן וחברתו היא מילה המתארת באמריקאית "שוטרים".

        מהיכן, איפוא , שאב המתלונן ידע זה אם לא הזדהו השוטרים בפניו?

 

  1. הצגתו של המתלונן את עצמו כאזרח תמים שלפתע, כך סתם, בערבו של יום נפרץ ביתו והוא נאלץ להגן על רכושו ועל חייו, כביכול, מפני מסיגי גבול אלמונים, אינה מדוייקת בלשון המעטה, ונועדה, כנראה, ליצור תשתית נוחה לבניית בנין התלונה נגד הנאשמים, שלגבי מידת אמינותה ניתן ללמוד גם מעדותו (האסורה בפירסום) של עד ההגנה השני, שאף זהותו חסויה.

 

  1. לעניין אחרון זה אשוב מיד, אך קודם לכן לא למותר יהא להביא כבר כאן, כי מחומר הראיות, ובעיקר מעדויות ההגנה, עלה כי שורש התנהגותו האלימה, והיזומה, של המתלונן כלפי השוטרים נטוע לאו דווקא בסברתו כי הוא ורכושו נתונים לחסדיהם של בני עוולה, שפרצו בתרמית לדירה, אלא בחששו הממשי כי במהלך החיפוש יימצאו סמי הזיה, שכל בר בי רב ידע כי החזקתם עולה בשיעור חומרתה על החזקתם של עציצים ובהם מריחואנה (לעניין זה נא לראות פרטי עדויותיהם של עדי הגנה 2 ו-3 שמשום צו איסור זהות מוסריהם ותוכנן לא אפרטם).

        למתלונן היה, איפה, מניע של ממש לסכל את החיפוש, גם על דרך של שימוש באלימות כלפי השוטרים.

 

  1. אשוב עתה לעניין אמינותה של תלונת המתלונן כלפי הנאשמים.

        נדמה לי שהראיות שהובאו בפני, בהן גם אלה שבאמצעות המאשימה, מבססות התייחסות ספקנית לטיבה ולדרכיה.

 

  1. ראשית, יש לדעת כי תלונת המתלונן במח"ש הוגשה ארבעה חודשים לאחר האירוע.

        שנית מפי עד ההגנה מס' 2, שעדותו אינה יכולה להיות מוטלת בספק, שמעתי כי המתלונן החליט לבדו לבדות מליבו את סיפור 
        תקיפתו בידי השוטרים.
        ושלישית, מפי הנאשם XXXX, אך לא רק מפיו, כפי שיבואר להלן, שמעתי כי בינו לבין עורך דינו של המתלונן התקיימה בסמוך לאירוע 
        שיחה במהלכה הועלתה האפשרות לפיה לא תוגש תלונה במח"ש נגד הנאשם אם ייאות הנאשם שלא להמשיך ולחקור את פרשת הסמים
        בה מעורב המתלונן.

 

  1. קיומה של שיחה זו ותוכנה, הובאו לידיעת פקד י. גולדאפל שחקר מטעם מח"ש בתלונה.

        להפתעתי העיד בפני החוקר כי לא מצא להעמיק בחקירת עניין זה, אף שלכל ברור, כי הוא בעל משמעות של ממש בדרך החקירתית  
        לגילוי האמת.
        ואם בעדותו של החוקר לא די, באה אף עדותו של השוטר שלומי שבתאי, שנימנה על כח התיגבור שהוזעק לדירה כדי לסייע בידי
        הנאשמים בהשלמת מילוי משימתם שם, לפיה בהגיעו לדירה שמע את עורך הדין אומר לשוטרים כי אם הם יוותרו על האשמת הנאשם 
        יימנע הוא מלהתלונן אודותם על השימוש בכח שעשו.

 

  1. נכון אומנם שהנושא כולו לא נחקר, ומוזר יותר- לא גרם להרמת גבה לפחות אצל הממונים על החקירה, ולכן לא יהא זה ראוי לקבוע מימצאים לגבי נסיבותיו. ברם, עצם קיומה של אפשרות לפיה הגשת תלונה התלויה בדבר שלמתלונן עניין אישי מאין כמוהו בו, מטילה צל של כבד על מהימנות גירסתו ועל הצרכים שלשמם הוגשה תלונתו למח"ש.

 

  1. לטענת באת כח המאשימה יש לתת את הדעת לכך שרבים מהמתלוננים במח"'ש הם כאלה שקופות שרצים מצלצלות להם על גבם, ויש להפריד לכן בין הנילווה לאישיותם העבריינית (כגון: אי אמירת אמת) ובין כנות תלונתם על התנהגותם של השוטרים כלפיהם , ולאמץ כדברי אמת את דברי הפללתם את השוטרים.

        לטענת באת כח המאשימה יש להפריד בין החלק השקרי בעדותו של המתלונן (לא ידע  שמדובר בשוטרים) ובין החלק האמיתי שבה  
        (תיאור מעשי האלימות שנעשו כלפיו).

 

  1. ברור כי במקרים המתאימים אמנם יכול ותעשה הפרדה בין דברי העד, והדבר נעשה כמעשה של שיגרה.

         ואולם, כל מקרה לנסיבותיו.
         דומני כי במקרה דנן, שעה שהמאשימה (ואף מי שחקר את התיק) סבורים כי המתלונן שיקר ממש באומרו כי לא ידע שמדובר בשוטרים 
         שנכנסו לדירה (אמירה המונחת, לגירסתו, ביסוד התנהגותו כלפי השוטרים), ובשעה שהמתלונן התבטא כי בדעתו להגיש תלונת כזב 
         נגד השוטרים על שימוש באלימות, הרי שעב שחור של ספק שט מעל התלונה.
         קשה לעשות לכן את ההפרדה המבוקשת, ולהשתמש באותו חלק מעדותו של המתלונן המפליל את השוטרים כאדן יציב לביסוס  
         הרשעתם בפלילים.

 

  1. המאשימה ביקשה להיבנות גם מחומרת חבלתו של המתלונן וללמוד ממנה, משום טיבה, כי היא לא באה לעולם אלא אך ורק משום התנהגותם האלימה של השוטרים.

        חוששני כי אין בידי לאמץ טיעון זה, שככל הנראה  אף הדריך את גורמי החקירה בניהול של חקירה באפיק בו התנהלה, ובו בלבד.

 

  1. לגירסת הנאשמים הרי שבשלב מסויים לאחר שהמתלונן נאזק באזיקי ידיים (כשידיו לפנים) הוא התרומם ממקום מושבו על המיטה ונגח בראשו בפניו של הנאשם 1, שעמד סמוך לו, ושנפגע בשל כך בשפתיו ובשיניו (שתי שיניו הקדמיות העליונות נשברו).

        בתגובה,  הדף אותו הנאשם 1 "בידיו" ממנו והלאה והמתלונן נפל על הריצפה,שני הנאשמים המשיכו להפעיל מידה של כח כדי   
        להשתלט על המתלונן המשתולל.

 

  1. בתיתו הסבר אפשרי לפשר פגיעותו של המתלונן, מסר הנאשם מס' 2 בהודעתו במשטרה ת/3, כי יכול והמתלונן נפגע עקב נפילתו על אותו חלק מהמיטה עליה ישב, והעשוי עץ.

 

  1. על אף שהחוקר נקט כלפי הנאשמים בתחבולות חקירה שונות, בהציגו להם, כדבריו, עובדות שלא התרחשו בפועל, לא חזרו בהם הנאשמים כהוא זה מגירסתם, ועמדו עליה בתוקף. גם עובדה זו תומכת במהימנותם.

 

  1. בהעדיפי, לכן, את גירסת הנאשמים על פני גירסתם של המתלוננים, ראיתי לנכון לזכותם מהמיוחס להם.

  

  1. המזכירות תעביר עותק מהנימוקים לצדדים.

 

  1. אני מצטער צער רב על העיכוב שחל בהעברת הנימוקים, ומתנצל על כך.

 

  

ניתנו היום 20.10.09 שלא במעמד הצדדים.

                                                                                            חיים לי-רן, שופט

 

 

 

רוצה תוצאות? התקשר/י עכשיו!
08-6344344   |   050-2777172

לפרטים נוספים צור/י קשר



בניית אתרים - טואול