עורך דין משטרה

 

בבית הדין למשמעת                                                                                   תיק מס' XX/08

 

משטרת ישראל

 

נ ג ד

 

                                       הנאשם:   מ.א. XXXXX רס"ל XXXXX  XXX

 

 

המשך דיון היום, ‏י"ח אלול תשס"ט, 7/9/09, בתיק ביד"מ XX/08, בנוכחות: התובע – מפקח ניר קול, עו"ד, הנאשם – XXXXX XXX וב"כ עו"ד איציק כהן:  

 

 

הכרעת דין

 

החלטתי לזכות, מחמת הספק,  את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

נגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירת שימוש בכוח שלא כדין, עבירה לפי סעיף 19(א) לתוספת לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות ), התשס"ו- 2006 ( להלן- התוספת לחוק) וכן עבירת נקיטת לשון גסה או בלתי אדיבה, עבירה לפי סעיף 16 לתוספת לחוק.

 

מעובדות כתב האישום עולה, כי בתאריך 21.9.07 בשעות הבקר, במסגרת פעילות משטרתית במרכז ירושלים, נקראו שוטרים לפנות שיכורים שהיו בפתח חנות "גולף" ברח' שמאי והפריעו לבעליה. זמן מה לאחר הפינוי, שב אחד השיכורים לפתח החנות. בעלי החנות התקשרו פעם נוספת למשטרה כדי שיפנו את השיכור מהמקום.

הנאשם, אשר שירת כראש צוות סיור בתחנת ציון,  ושותפתו, שירן ערג'י, הגיעו למקום. הנאשם פנה לשיכור, ששכב על הרצפה בפתח החנות, וצעק לעברו "קום". משלא נענה השיכור לקריאות לקום, בעט הנאשם ברגלו וקרא לו לקום. משלא נענה לכך, בעט הנאשם בשיכור מספר בעיטות באזור הצלעות.

כשפנתה המתלוננת לנאשם וביקשה את פרטיו, אמר לה הנאשם, בין היתר: " את יכולה גם להתלונן למח"ש שקראתי לך מטומטמת".

 

התשתית הראייתית

בתשובתו לאישום כפר הנאשם, באמצעות עורך דינו, במיוחס לו . לטענתו, לא היו בעיטות בצלעות וכאשר הוא ניגש לשיכור ששכב בפתח החנות, הוא נגע קלות עם רגלו ברגלו של השיכור על מנת להעירו. לשיטתו, זאת הדרך הראויה היחידה לגעת בשיכור, מאחר ולעיתים יש לשיכורים מזרקים, ונמצאים בסביבת קיא ולכלוך וזוהי הדרך היחידה לקבל את תשומת ליבם.

באשר לאמירה המיוחסת לו, הודה, כי אמר למתלוננת שהיא יכולה להתלונן במח"ש, אך הכחיש שקרא לה מטומטמת. 

 

נוכח כפירתו  של הנאשם התקיימו הוכחות.

 

 

 

פרשת התביעה

מטעם התביעה העידו: שי נתנאל- חוקר מח"ש ויסמין ויסמן- המתלוננת.

כמו כן הוגשו המסמכים: ת/1- אמרת הנאשם, ת/2- סקיצה, ת/3- הודעת אטיאס עידן.

השיכור, שכלפיו נטען בכתב האישום, כי הנאשם השתמש נגדו בכוח שלא כדין,  לא נכלל ברשימת עדי התביעה ולא העיד מטעמה.

 

להלן תמצית עדויות התביעה:

עת/1, שי נתנאל, חוקר מח"ש, העיד כי היה אחראי על תיק החקירה. בחקירתו הנגדית אישר כי המתלוננת, יסמין ויסמן, לא נחקרה וכי היא שלחה לקצין תלונות הציבור מכתב, אשר הגיע למח"ש. לדבריו, פניותיו הטלפוניות שלו אל המתלוננת נועדו לצורך זימונה לחקירה, הוא ניסה מספר פעמים להשיג אותה והשאיר לה הודעות במשיבון. בשיחתו הטלפונית עם המתלוננת מיום 30.12.07, ביקש לבדוק אפשרות שהיא תגיע למח"ש ולמצוא מועד שיתאים לה,  אך הוא לא הזמינה לעדות מאחר והתרשם מדבריה שיש קושי אובייקטיבי להביא אותה למח"ש, מדובר באישה עובדת, והחליט לשאול אותה בטלפון שאלות שיאפשרו לו להמשיך בחקירה ולאתר עדים בשטח, כפי שעשה. עוד השיב, כי הוא לא יוצא לשטח לגבות עדויות ממתלוננים אך אישר כי את עדותן של עת/3 שברשימת עדי התביעה ושל שושנה צווינגר גבה במקום עבודתן. בעניין זה השיב לשאלת בית הדין, כי כאשר עדים לא יכולים להגיע למח"ש ועדותם נחוצה ולא ניתן להסתפק בשיחת טלפון הוא מגיע אליהם. במקרה דנן הגיע להבנה ולהחלטה שהוא ממשיך בחקירה ומוותר על חקירתה של המתלוננת.

בהמשך העיד, כי היה חשוב לחקור את השיכור אך הדבר לא התאפשר, הגם שעשה מאמצים לאיתורו, וניתן לראות זאת בהודעות שגבה, שם התייחס לכך. עוד לדבריו, במזכר שערך, ציין, שקיים קושי רב לאתר את השיכור מאחר ומדובר באדם חסר בית.

לשאלת הסנגור, אישר  את הכתוב באמרת הנאשם, כי בדק את השיכור עפ"י ת.ז. במסוף המשטרתי וכן אישר כי במידה והבדיקה במסוף מבוצעת פיזית ע"י אותו שוטר והוא נכנס למערכת באמצעות הקוד שלו, ניתן בבדיקה פשוטה לבדוק אם השוטר ביצע בדיקה במסוף. במקרה דנן, לדבריו, מדובר באנשי מרד"מ, אנשי מוקד שבצעו את הבדיקה ולא השוטר עצמו. משנשאל, אם שאל את הנאשם אם הוא ערך בירור במסוף לפי המספר שלו או של שוטר אחר, השיב: "לא בדקתי".

עוד אמר, כי הלך לחנות חשמל "בן רוחי", הממוקמת מול מקום האירוע, כדי לנסות ולאתר עדים ואיתר שני עדים פוטנציאלים אך הם סירבו למסור עדות.

 

עת/2 , יסמין ויסמן, מנהלת הוסטל של נפגעי נפש בירושלים, אשר הכשרתה היא עובדת סוציאלית,  העידה, כי במועד האירוע, בסביבות השעה 10:40, הלכה עם בנותיה בנות 4 ו-5 ברח' לונץ וראתה בפינת הרחוב שני שוטרים המצביעים לעבר חנות "גולף" שברחוב הנ"ל. אחד השוטרים ניגש להומלס ששכב על מרפסת החנות כשהוא ישן, קרא לו "קום" קום", ובעט בו ברגליים. בשלב זה עצרה והתלבטה באם להתערב. כשראתה שהוא ממשיך לבעוט, בקשה מבנותיה לחכות בצד, ניגשה לשוטר ושאלה אותו למה הוא בועט בו. הלה אמר לה, תוך שהוא ממשיך לבעוט חזק והפעם באזור הצלעות,  שזה לא עניינה,  שהיא אזרחית ושתעוף מהמקום כי היא מפריעה לו במילוי התפקיד. היא ענתה לו שזה כן עניינה כשהיא רואה שהוא מכה מישהו ועליו לפנות את אותו אדם בצורה ראויה ולא להכותו, וצרחה עליו שיפסיק. השוטר, בתגובה, אמר לה שזה לא עניינה, שתלך הצידה וזרק משפט שהמילים שקלטה היו "התחסדות, יום כיפור, וילדות". היא אמרה לו שימסור לה את שמו וסרב ואמר לה לחכות בצד. היא חיכתה בצד ממול לחנות, בשלב מסוים הגיעו עוד שוטרים וארבעה הרימו את השיכור ופינו אותו לרחוב שמאי. היא ניגשה שוב לשוטר ובקשה שימסור לה את שמו וסירב. כשהתעקשה לקבל את שמו ניגש אליה שוטר אחר ואמר לה : "את רוצה את השם שלי, הנה השם שלי" והצביע על התג עליו רשום עידו אטיאס, אמרה שאינה רוצה את שמו כי הוא לא זה שהכה והלה אמר לה שזה לא משנה כי השוטר שאת שמו ביקשה שותף שלו. משהמשיכה להתעקש, השוטר אטיאס התרחק מהמקום והשוטר שהכה התקרב אליה ממש מול הפנים, היה גבוה ממנה, הוריד את פניו אליה ואמר "את רוצה את השם שלי, הנה השם שלי", והצביע על התג שלו הנושא את השם מוטי פרץ. הוא התחיל לצעוק עליה , לא זוכרת מה, אמרה לו שלא יצעק ובשלב מסוים אמר לה "אם את רוצה להתלונן עלי במח"ש תגידי גם שקראתי לך מטומטמת וזהו". אז היא התרחקה מהמקום.

לשאלת התובעת ענתה, שיכול להיות  שעבודתה  גרמה לה להתערב באירוע ואולי התערבה בשל הבנתה את המצב. חרה לה לראות שמרביצים לאדם שלא בצדק ולאור הכשרתה יודעת שאפשר לטפל במצבים כאלה בצורה אחרת.

בחקירתה הנגדית השיבה לסנגור, שבשלב הראשון הבחינה בשיכור, וכשהחלה ללכת לכיוונו השוטר ניגש אליו והתחיל לבעוט תוך שצועק לו "קום", כשהיא במרחק של שני מ'. לדבריה, אין ויכוח שצריך היה לפנות את השיכור אך הלה לא חסם את פתח הכניסה לחנות ושכב במרחק מהחנות במרפסת רחבה. משנתבקשה להתייחס לפרט כזה או אחר הנוגע לשיכור, השיבה לסנגור, כי אינה זוכרת כל פרט לגביו, למעט את העובדה שישן. לשאלת הסנגור, הכיצד ידעה שהוא ישן ולא מעולף, השיבה, שהיא חוזרת בה וכי הלה לא הגיב לא לקריאות ולא לבעיטות ויכול להיות שהיה מעולף. היא עמדה צמוד לשיכור והשוטר עמד צמוד אליו ובעט בו. בצמידות לשוטר לא עמד אף אחד, יכול להיות שברדיוס גדול יותר היו סוחרים ואנשים נוספים.

באשר לגרסת שרית אילו, כי בשלב שהשוטר בעט בשיכור ברגל היא לא הייתה שם, השיבה שזה לא נכון והיתה במקום עוד לפני שהשוטר ניגש לשיכור. עוד ענתה לסנגור, כי היה לה וויכוח מילולי גם עם אנשים אחרים והסוחרים אמרו לה "יפת נפש תיקחי אותו אליך הביתה". לשאלה, אם היו גם נשים שקיללו אותה, אמרה, שלא התייחסה כל כך למה שקורה מסביב כי כולה הייתה מעורבת באירוע. היא אישרה בפני הסנגור, כי האירוע היה חשוב ולכן שלחה מכתב לקצין תלונות ציבור . בנוגע לטענת חוקר מח"ש בדבר חוסר הענות מצידה לשוחח עמו, השיבה, שאכן החוקר שי השאיר לה כמה הודעות, היא מנהלת הוסטל ועליה לחזור לטלפונים רבים, החוקר תפס אותה בתור לרופאה ולא חזר אליה יותר. מבחינתה אין סיפור של חוסר הענות. לשאלה, אם התבקשה ע"י החוקר לבוא ולמסור עדות במח"ש ענתה: "ממש לא, הוא אמר לי שהמכתב שלי מספק". עוד השיבה באותו עניין, כי מעולם לא זומנה למח"ש ולא היתה לה בעיה לבוא למח"ש, כשם שבאה  להעיד בבית הדין, והגיעה לדיון הקודם והמתינה שעתיים בבית הדין.

מלבד הנאשם, מוטי, צעקו עליה שוטרים נוספים וזהותם אינה ידועה לה. בתקרית הראשונה עם הנאשם, לפני שפינו את השיכור, המרחק בינה לבין הנאשם היה 2-3 מ' ואחרי שפינו אותו המרחק היה גדול יותר. בסופו של יום הנאשם מסר לה את פרטיו כשהראה לה את תג שמו. לפני כן לא ראתה את התג כי היה מכופף ועסוק עם השיכור וכאשר ניגשה לנאשם בעודו בועט עם רגלו בשיכור והעירה לו על כך, לא ראתה את השם שלו כי באה מהצד.

בזמן שהתכופף ובקשה את פרטיו אמר לה: "תעופי מפה". לשאלה, אם בזמן שאמר לה זאת הוא לא הפנה אליה את פניו ולא יכלה לראות התג, השיבה, שאינה זוכרת וחוץ מזה לא ידעה שלשוטרים יש תגים.

היא אישרה את הרשום במכתבה, לפיו, בבוקר יום האירוע היה אירוע נוסף עם שיכור ושוטרים בקשו ממנו לזוז והוא סירב והסוחרים סיפרו לה שהוא הקיא בכל מקום, לכלך את הסביבה דפק על דלתות החנות ואיים על השוטרים עם בקבוק וודקה והוסיפה ואמרה שלא היתה נוכחת במקום.

משנתבקשה להתייחס לגרסה של עד ראיה בשם חיים ולפיה הנאשם בעט בעיטות קלילות ברגלו של השיכור כדי לדובב אותו לקום ולא היו בעיטות של ממש, השיבה, שאין לה מה להגיב ויודעת מה היא ראתה. באשר לטענה כי התנהגותה היתה חוצפנית, הודתה שצעקה על השוטר. בשלב הראשון, כשהוא בעט ברגל, ניגשה וצעקה למה הוא בועט בו וכשהתחיל לבעוט בצלעות צרחה שיפסיק. לדבריה, אם השיכור ישן צריך להגיד לו לקום, ואם אינו מגיב יש להרימו ולפנותו, כפי שנעשה בסופו של דבר משפינו אותו 4 שוטרים.

לשאלה, האם יכול להיות שלפני שהגיעה למקום השוטר כבר ניסה להעיר את השיכור ולא הצליח, השיבה "יכול להיות".

משנשאלה לפשר הצעקות שצעקו עליה שאר השוטרים, השיבה, שאינה זוכרת כי האירוע היה לפני שנה וחצי, ואינה זוכרת אם מישהו מהם קילל אותה. עוד ענתה, כי לאחר שהורחק השיכור לרחוב שמאי, הרחיקו אותה השוטרים וצעקו לה שתעוף משם. משהטיח בפניה הסנגור שבמכתב לא ציינה כי מי מהשוטרים מנע ממנה לעקוב אחריהם כדי לראות את התנהלותם ביחס לשיכור, השיבה, שאפשר לפרט עוד אלף פרטים במכתב אך היא כתבה את הסיפור האמיתי ומה שרלוונטי מבחינתה. עוד הוסיפה ואמרה: "לא ניתנו פה מכות רצח, מכות שחשבתי שנשברו למישהו הצלעות מהם. יש בעיטות שאתה בועט ויש בעיטות שזה מכות רצח או שמפוצצים בן אדם. כאן לא מדובר במכות רצח, ממש לא, לא בעיטות כאלה עם כל הכוח".  עוד ענתה, כי אינה יודעת להגיד באיזו תנוחה היה השיכור, על הגב או על הבטן. לשאלה, אם הוא זז כתוצאה מהבעיטות, השיבה, שהוא לא הגיב ו"כל הסיפור הזה הוא לא התעורר", לא קם "...ושום תזוזה מורגשת".

משטען בפניה הסנגור, כי יש שבעה עדים, אזרחים ושוטרים,  שאומרים שלא היו בעיטות בצלעות,  היו בעיטות חלשות ברגל , ולא אמרו לה מטומטמת ענתה, כי את האמירה "מטומטמת" השוטרים לא יכלו לשמוע מאחר והיתה  במרחק של 5 מ' מהם ויתכן ולשוטרים יש אינטרס להגן על החבר שלהם והסוחרים שהיו שם היו ממורמרים מכל הסיפור עם השיכורים וגם למוכרת יש אינטרס שהשיכורים לא יהיו שם.

משנשאלה ע"י הסנגור באם המוכרת שיקרה בעדותה, השיבה: "לא, כשיש דברים אתה יכול לראות אותם בצורה אחת ויכול לראות אותם בצורה אחרת. היא היתה מהכיוון ההפוך. אני לא חושבת שהיא משקרת".

לשאלה, אם אחרי שהשוטרים עזבו את המקום ניגשה לברר מה עם השיכור, השיבה, שהיא קבלה את שמו של השוטר ומבחינתה התקרית הסתיימה. היא היתה עם בנותיה ולא היתה לוקחת אותן לרח' שמאי, לתוך התקרית. האירוע היה מספיק חמור מבחינתה שחשבה שהיא כן צריכה להתערב.

 

לשאלת בית הדין, באם יתכן שמנקודת מבט שלה פרשה את שראתה, כפי שהעידה, אך הבעיטה היתה רק כדי להזיז ולהעיר את השיכור, ענתה: "העניין שזה לא היה פעם אחת, היו כמה בעיטות עד שהתערבתי. באף אחת מהן הוא לא זז". מסקרנות נעמדתי והסתכלתי, ראיתי שהוא בועט בו ובועט בו, קום קום, והוא לא זז ואח"כ ניגשתי. אח"כ זה עבר לצלעות". עוד השיבה, כי הבעיטות היו בדרגה יותר מאשר להזיז מישהו ולהעיר אותו.

לשאלת הסנגור, בעקבות שאלות בית הדין, הכיצד הבינה שאין המדובר בהזזה ויש הבדל בחוזק הבעיטות למרות שלא הרגישה את הבעיטות, השיבה: "... אבל רואים את מידת הנפת הרגל. אם אני רוצה להזיז מישהו אני אעשה לו ככה" והדגימה הרמת רגל קלה.

משנשאלה לגבי הרמת הרגל במקרה שאין כוונה להזיז אדם, השיבה:"אז אני אעשה בתנופה בכל הכוח , אבל זה לא היה. זו היתה הרמה בגובה בינוני והדגימה הזזה קלה של הרגל כאשר לדבריה, בבעיטה כמכות רצח הרמת רגל תעשה בתנופה כשהרגל כמעט ישרה, והדגימה זאת.

 

פרשת ההגנה

מטעם ההגנה העידו: הנאשם, שרית אילו, אשר התביעה ויתרה עליה כעדה מטעמה, עידן אטיאס- שוטר וחיים יצחק בן רוחי. 

כמו כן הוגשו המסמכים: נ/1-נ/4- מזכרים, נ/5- הודעת אילו שרית, נ/6- הודעת צוובנר שושנה ו-נ/7- סקיצה.

 

להלן בקצרה עדויות ההגנה:

עה/1, שרית אילו, אשר הודעתה במח"ש, נ/5, הוגשה ע"י ההגנה  בהסכמת התביעה כחלק מעדותה הראשית, העידה, כי היא עובדת בחנות "גולף" כאשר כל בוקר בכניסה לחנות יש בין 2 ל- 10  שיכורים השוכבים על הרצפה עם בקבוקי בירה, וודקה, פסולת של אוכל ושתן. כמה פעמים פנו לעירייה ולמשטרה, והעירייה אמרה שזה המצב ושיתמודדו עם זה. הרבה אנשים נרתעים להיכנס לחנות.  לדבריה, היו מקרים שהשיכורים נכנסו לחנות וניסו להתחיל עם העובדות והטרידו אותן. ביום האירוע, ב- 21.9.07, מישהו מהחנות התקשר למשטרה כדי שירחיקו את השיכורים וכדי לנקות את השטח לאחר שאלה הקיאו ועשו את צרכיהם.

בהתייחס לדבריה בשורות 12-13 ב-נ/5, שם אמרה, כי השוטר הזיז לשיכור את הרגל  עם הרגל שלו, העידה כי השוטר נגע בשיכור כדי לראות אם הוא בהכרה והדגימה בעניין זה הזזה קלה עם הרגל, כשלגרסתה, בעיטות לא היו ולא היתה אלימות כלפי השיכור. באשר לדבריה בעמ' 2 להודעתה, משורה 28 ואילך, השיבה, שהמתלוננת לא היתה בתחילת האירוע והגיעה רק לאחר שהיתה התקהלות, באמצע הסיטואציה עם אותו שיכור. מי שהיו נוכחים במקום מתחילת האירוע "... זה אני והעובדת של החנות וחנות ממול היה עוד אדם". היא הפסיקה לראות מה קורה כאשר השוטרים התרחקו מהמקום, הם הרחיקו את השיכור מהמקום, לא באלימות. משנתבקשה  ע"י הסנגור להתייחס לטענה כי הנאשם או שוטר אחר בעט בשיכור באזור הצלעות, ענתה:" לא היה דבר כזה, לא הגיעו בכלל לפלג גוף עליון, רק הזזה של הרגל כדי לדעת אם הם בהכרה ואם יש צורך להזמין מד"א והיד שהרימו אותו וזהו.לא היה מעבר לזה שום דבר, לא בעיטות, לא מכות, כלום". לשאלת הסנגור, באם שמעה את הנאשם אומר למתלוננת "מטומטמת", השיבה בשלילה ואמרה כי הוא לא התבטא במילים כאלה ואחרות "ממש לא". עוד אמרה כי היא מכירה את הנאשם בפנים אך לא באופן אישי.

 

עה/2, הנאשם, העיד בפנינו, כי ביום האירוע עבד בסיור במרחב ציון בתפקיד ראש קבוצה. הוא נקרא להגיע לחנות גולף ברח' לונץ בירושלים בעקבות קריאה של מתלוננת דרך מוקד 100 בשל שיכורים השוכבים בפתח החנות, מהווים מטרד ומונעים כניסת אנשים לחנות. לדבריו, זהו אירוע שגרתי החוזר על עצמו, לפעמים כמה פעמים ביום. כשהגיע למקום מוכרת בחנות עמדה בחוץ ואמרה לו שביקשה מספר פעמים מהשיכורים לקום והם לא הגיבו. הוא ניגש לשיכורים ששכבו שם, ביקש מהם לעזוב את המקום, היו לידם הרבה בקבוקי וודקה, סירחון, קיא, ועוד כל מיני דברים. כולם קמו ועזבו את המקום מלבד אחד ששכב ולא הגיב לקריאות. הוא צעק לו מספר פעמים שיקום, ומשלא הגיב נגע עם כף רגלו, בצד הרגל, בכף רגלו של השיכור, בטפיחות קלות על מנת שירגיש תזוזה ואולי הוא יתעורר, וזה בדיוק מה שהיה. הוא התעורר, קם על הרגליים, הוא ביקש ממנו ת"ז והשיכור מסר לו. הלה נבדק במחשב בניידת ולאחר מכן שוחרר והורחק מהמקום. הוא לא נגע בשיכור עם הידיים אלא טפח לו על רגליו מאחר ומדובר בהומלסים, שיכורים, נרקומנים שחולים במחלות שונות ולרוב נושאים עליהם מחטים ולכן לא סיכן את עצמו. עוד העיד, כי הוא לא מקבל כפפות כחלק מציוד של הסיור, ערכת שוטר לא כוללת כפפות, והמשטרה לא מספקת כפפות לטקס, שוטרים שמסתובבים עם כפפות כאלה לרוב זה מאירועים אליהם מגיעים גם אנשי מד"א והשוטרים מבקשים מהם כפפות. גם אם היה משיג כפפות לא היה נוגע באותו שיכור. בהתייחס לגרסת המתלוננת, כי הוא בעט בשיכור בצלעות, השיב כי לא היה דבר כזה. הוא הפנה אותה למח"ש אך לא קרא לה מטומטמת. המתלוננת בקשה ממנו את פרטיו בזמן שניסה להעיר את השיכור ומסר לה שתמתין בצד ובסיום הטיפול ימסור לה את פרטיו ולא ראה בעיה בכך שהיא תמתין עד אז  בצד.

בחקירתו הנגדית השיב כי אינו זוכר אם מילא דו"ח פעולה לגבי האירוע , אם לאו. האירוע הוא אירוע סיור שגרתי ואינו אירוע חריג. לשאלה, אם לא מעצבן אותו לטפל פעם אחר פעם באותה בעיה , להרים את השיכורים, ענה, שזאת עבודתו, בדומה לטפול בחפץ חשוד לו הוא נקרא לטפל מספר פעמים ביום, ואוהב לבצעה. משנשאל, אם לא מצא לנכון לנקוט בדרך אחרת על מנת להעיר את השיכור, למשל ע"י נגיעה בפניו שהרי ראה שאין לו מחט, ענה, שיכול להיות שראה שאין לשיכור מחט מוסתרת בפנים, אך מדובר באוכלוסיה מאד בעייתית, החולה במחלות שונות ולא מצא לנכון לגעת לו בפנים או בכל פלג גוף אחר. הוא לא ביקש מאחד מהשיכורים שהיו במקום להעיר את השיכור כי כשהם ראו שהשוטרים מנסים להעירו הם גם צעקו לו אבל הוא לא הגיב. הוא לא העיר את השיכור בצורה מבזה ולא נגע בשיכור בשל נוכחותם של סוחרים אוהדים, אלא ראה שזו הדרך הטובה ביותר לטפל באירוע ועשה את שהיה מצופה ממנו, השיכור הורחק.

משהוטחו בפניו דברי השוטרת עדי סדון ולפיהם היו להם כפפות לטקס בפק"ל כיס שוטר, השיב, שאם היו לה כפפות הם נלקחו או נקנו באופן פרטי ולא סופקו ע"י המשטרה וכנראה שבהגדירה פק"ל כיס, היא התכוונה לכיס בחולצה ולכפפות שנלקחו ממד"א או מכל מקום אחר.

לשאלה, למה הוא לא עלה בקשר מול עדי סדון והמתין לה שתביא את הכפפות ותעזור לו להעיר את השיכור, ענה, כי גם אם היו לו כפפות לא היה משתמש בהן והיה מעיר את השיכור באמצעות טפיחות עם כף רגלו בכף רגלו של השיכור. הוא לא הופתע מהערות המתלוננת כי בסוג העבודה שלו רגילים לשמוע כל מיני תגובות לגבי כל מיני אירועים "ואתה כבר נהיה חסין לגבי הכל". משנשאל, איזה אינטרס יש למתלוננת לספר עליו סיפורים, ענה, שאין לו מושג. לשאלה, אם היא המציאה שבעט בו בצלעות ענה: "אני לא יודע מאיפה היא ראתה דבר כזה".

בחקירתו החוזרת העיד, כי הוא לא היה הצוות הראשון שהגיע לטפל באירוע והיה אירוע קודם,  ולמיטב זכרונו באירוע הראשון טיפל  השוטר עידן אטיאס, ובצוות איתו היתה שירן ערג'י ואינו זוכר עם מי היתה עדי סדון.

לשאלות בית הדין ענה, כי לאחר שהשיכור התעורר והזדהה בפניו, אמר לו שיעזוב את המקום יחד עם חבריו וזה מה שהיה, לאחר הטפיחות ברגל השיכור קם לבד והלך, ולא זוכר שמישהו הרים אותו, הוא הפנה את המתלוננת למח"ש אחרי שביקש ממנה להמתין בצד ואמר לה שאת פרטיו ייתן לה בסיום הטיפול. את פרטיו הוא מסר למתלוננת באמצעות הצגת התג שלו ובציינו את שמו כולל דרגה והיכן משרת. משנתבקש להתייחס לגרסתו במח"ש, ת/1, ממנה עולה שהוא לא מסר למתלוננת את פרטיו מאחר ולא ניגשה אליו אח"כ, השיב, שיכול להיות שכאשר אמר לה להמתין בצד היא ניגשה לשוטר אחר שמסר לה את פרטיו אך בסיום הטיפול הוא ניגש אליה ומסר לה את פרטיו. עוד השיב, כי השיכור שכב ישר על הגב, כשראשו בפתח החנות בצורה אלכסונית כשרגליו כלפי חוץ.

 

עת/3, עידן אטיאס, העיד שביום האירוע הוא היה שוטר שח"מ, נפתח אירוע בשל חבורת שיכורים המשתוללים בפתח חנות ברח' לונץ, הוא הגיע למקום עם עדי סדון, השיכורים היו חצי מעולפים בפתח החנות, אחד מהם, שאיך שהוא הגיב, הרחיק אותם מהמקום ופה נגמר האירוע הראשון. אחרי זמן מה נפתח עוד אירוע, הגיעה ניידת אחרת בה הנאשם, היתה בקשת סיוע בגל והוא הגיע למקום עם עדי סדון. הבחין בשיכור ובאישה שצעקה, ניגש אליה כדי להרחיקה ולהזיזה אחורנית על מנת לטפל באירוע. האישה התלוננה, רצתה את פרטי הנאשם, הוא הסביר לה שהנאשם מטפל באירוע ולא יכול לתת לה כרגע את הפרטים ומשסירבה לחכות ולהתרחק מהמקום נתן לה את פרטיו שלו והפנה אותה למח"ש.

עוד העיד, כי לא זוכר אירוע חריג או שימוש בכוח מצד הנאשם, האירוע היה רגיל. לדבריו, הם לא מקבלים מהמשטרה כפפות,  ואם יש שוטרים עם כפפות לטקס הם מקבלים אותן אך ורק ממד"א, מאירוע מזדמן בו היתה חפיפה עם מד"א. הוא לא זוכר שהנאשם כינה את המתלוננת בכינוי מטומטמת ואם היה דבר כזה בטוח שהיה זוכר, זה משהו לא רגיל.

בחקירתו הנגדית ענה, שאינו זוכר מה היה תפקיד הנאשם ביום האירוע, כי מדובר באירוע מלפני שנתיים. הוא לא זוכר למה הוזעק לאירוע השני ולמה היתה בקשת סיוע. משהופנה לדבריו בהודעתו במח"ש מיום 30.12.07, שם ציין במפורש שבקשר נתבקש סיוע בשל שיכור שהתפרע, השיב, שאחרי שנתיים וחצי קשה לזכור דבר כזה והיום הוא לא זוכר למה הם נקראו לסייע. עוד סיפר, כי אינו זוכר מה עשה השיכור כשהגיע למקום מפני שהיה עסוק בהרחקת המתלוננת. לשאלה, למה דיווחו לו שהשיכור התפרע, כאשר הנאשם עצמו לא אמר זאת, השיב: "יכולות להיות אלף ואחת סיבות, כמו שיש לך אלף ואחד מקרים שאנו מקבלים דיווח על x ויוצא אירוע שלz ". משנשאל, אם ראה במקום אדם משתולל, השיב בשלילה, ונימק זאת בכך שהתעסק בגברת ולא זוכר דבר כזה.  משנתבקשה התייחסותו לתשובה שנתן  לחוקר מח"ש, ממנה עולה שהנאשם טיפל באדם משתולל ולכן לא יכול היה לתת למתלוננת את פרטיו, ענה, שבהגיעו למקום הזיקה שלו היתה למתלוננת ועימה היה לו דין ודברים ולא היה לו שום זיקה לחשוד, לשיכור, והוא הציע לה את פרטיו כדי להרגיע אותה. עוד הוסיף בנקודה זו, כי ההתייחסות האמורה בהודעתו במח"ש, לאדם משתולל, היא כמעין כותרת שנמסרה לו, ואף אחד לא תיקן אותו.

לשאלה, אם ראה את הנאשם בועט לשיכור בכף הרגל, השיב שלא זכור לו דבר כזה , היה אירוע מאד שגרתי, ובעיטה זה לא שגרתי והיה זוכר זאת בצורה ברורה. משנטען כלפיו, כי מן הסתם גם לא ראה בעיטות בצלעות, השיב, שאינו זוכר דבר כזה , זה דבר מאד חמור ולא היה שוכח זאת, אך האירוע היה רגיל לחלוטין.

באשר לטענות המתלוננת במהלך האירוע השיב, שאינו זוכר במדויק את טיב טענותיה. משנתבקשה התייחסותו לדבריו במח"ש בנקודה זו, שם אמר, שהמתלוננת צעקה שלוקחים את השיכור ומרביצים, אם כי אינו זוכר את נוסח התלונות שלה, ענה: "... כמו שאמרתי קודם, מה שהגברת התלוננה אני לא זוכר תלונה ספציפית כזו או אחרת. חוקר מח"ש הכווין אותי אליו ואמר שאותה אזרחית התלוננה..." והוסיף ואמר, כי אם האזרחית היתה אומרת לו דבר כזה זה לא משהו שבשגרה והיה זוכר דבר כזה. היו לה טענות לא ברורות, היא צעקה, "גם אני יכול לצעוק, חצי מהדברים אתה לא תבין".

בחקירה החוזרת נשאל אם יכול להיות שהיו טפיחות עם רגלו של הנאשם בנעל של השיכור ולא ראה זאת, וענה, כי לא זוכר דבר כזה. לשאלה, אם הסתכל בכלל על השיכור, ענה בשלילה ואף ציין כי חזר על כך כמה פעמים.

לשאלות בית הדין על סמך מה אמר במח"ש שהאזרחית צעקה שמרביצים לשיכור, ענה, שזה מה שהחוקר אמר לו ומן הסתם השתמש באותם מילים. הוא לא זוכר דבר כזה ולא את טענותיה והחוקר השלים והכווין אותו באשר לטיב טענותיה.

 

עה/4, חיים יצחק בן רוחי, העיד כי חנותו ממוקמת מול מקום האירוע, זכורים לו שני שיכורים שאיבדו הכרה בפתח חנות "גולף" שממול לחנותו , הוא מניח שהזעיקו את השוטרים כדי לפנותם. הוא לא זוכר את פניו של השוטר ואם אינו טועה היו שני שוטרים. השוטר ניגש לשיכור שהיה חסר הכרה, ניסה להעירו בדיבור ולאחר מכן בדיבור כבד יותר, בצעקות, הוא לא התעורר, ניסה עם הרגל להזיזו ובאיזה שהוא שלב השיכור התעורר, קילל וירק עליו וחזר לישון ותוך כדי כך האחראית על החנות, סוחרת, צועקת עליו למה הוא לא מפנה את השיכור והשוטר מנסה לפנותו. באשר לבעיטות, אלה לא היו בעיטות אלא טפיחות קלות. הוא לא ראה בעיטות של ממש, אם היו בעיטות מן הסתם היה רואה.

בחקירתו הנגדית אמר, כי השיכורים עושים את צרכיהם, ובשל כך עוברי אורח עוברים לצד השני, ולא נעים לסוחרים שהשיכורים זרוקים כך ברחובות והם מהווים מטרד. לשאלה, אם ראה את כל האירוע מתחילתו ועד סופו השיב: "אני חושב שכן, אני לא בטוח אבל אני חושב שכן". לדבריו, בעיית השיכורים קיימת אך לא שם לב כמה זה קורה. הרבה שוטרים באים וקוראים לשיכורים לקום, השיכור לא קם והשוטר הולך. במקרה דנן השוטר ניסה לעשות את עבודתו.

משהטיח בפניו התובע, כי אפילו הנאשם לא מספר שהשיכור ירק וקילל אותו, השיב שהייתה קללה, יריקה ואצבע, כשכוונתו לסימן מגונה, וציין, כי התנהגות השיכור היתה מגעילה. עוד העיד, כי לא בא להגן על השוטר או על השיכור. לשאלה, אם היה מתחילת האירוע ועד סופו השיב: "אני לא ליוויתי אותם לרכב, אם הם עלו בכלל או לא, תקרא לזה סוף האירוע". הוא זכר שהייתה שם אזרחית שהגיעה לקראת סוף האירוע, צעקה למה מרביצים לשיכור, היא רצתה פרטים של השוטר. הוא חושב שהשוטר ניסה להרים את השיכור, אם אינו טועה באמצעות תפיסתו בידיים מאחורה מתחת לבית השחי או תפיסתו בחולצה, ומן הסתם השיכור גם התנגד וצעק עשה רעש ומהומות והיא כנראה ראתה אותו, חשבה שהשוטר מכה אותו, צעקה פעם פעמיים שלוש ועשתה מהומות. השוטר הזה או השוטר השני אמר לה שתלך להתלונן. לשאלה, אם שמע את השוטר אומר לגברת מטומטמת, ענה, שהוא חושב שהבחור שעבד אצלו, חיים טבראי, אמר למתלוננת מטומטמת, הוא ענה לה אך אינו זוכר מה ענה לה, אם הוא אמר לה מטומטמת או לא אינו זוכר, וזכור לו שהשוטר אמר למתלוננת שאם לא נאה לה שתלך להתלונן ותיתן לו לעשות את העבודה שלו. עד שהם הצליחו להקים את השיכור היא באה, החלה לצעוק ולעשות בלגן, לקח זמן עד שהצליחו להקים את השיכור.

בחקירה חוזרת העיד שהוא חושב שבמקום היו עדים 10, 15 אנשים.

 

לשאלות בית הדין השיב, שיכול להיות שהיו הפסקות קטנות בהן הביט לעבר העסק שלו כדי  לראות אם מישהו נכנס לשם.  לדבריו, הוא  ראה האירוע מהשלב בו השוטרים הגיעו למקום, השוטר שאת פניו אינו זוכר ניסה להעיר שני שיכורים שאיבדו הכרה, הראשון קם ואת השני היה קשה להעיר ועד שהעיר אותו הוא קילל וירק והתנגד רצה להמשיך לישון. הוא עמד במרחק 5 מ' מהאירוע והמתלוננת עמדה במרחק של 7-8 מ', 8-10 מ' מהשיכור שהיה ליד השוטרים. היא עמדה ליד הפתח של "הג'ירף",  שזה מכון כושר. בהתחלה לא הבחין בה, היא הסתובבה והחלה לצעוק. אנשים שנכחו במקום היו במרחק 4 מ' בערך ממקום עמידתו, וכשהוא עומד מאחורי כולם, האנשים לא הסתירו לו, ואם היו מכות או בעיטות היה רואה.

לשאלה, אם יתכן והסתכל לכיוון אחר, נוכח גרסת המתלוננת, כי ראתה שהשוטר בועט בשיכור באזור הצלעות, השיב: "יכול להיות, אני לא יודע מה היא ראתה אני לא ראיתי". באשר לגרסת המתלוננת שארבעה שוטרים הובילו את השיכור, ענה, ששניים הקימו אותו, שוטר אחד לא הצליח להקים אותו לבד אז השני עזר לו. עוד השיב, כי השיכור שכב כשגופו ישר בפתח החנות ועם הצוואר נשען על אחד העמודים.

 

 

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בחומר הראיות שהוגש לי נדרשת אני להכריע במחלוקת עובדתית שבין התביעה להגנה והיא, האם הנאשם בעט בשיכור ברגלו ובאזור הצלעות, כמיוחס לו בכתב האישום, או שמא, המגע הפיסי בין הנאשם לשיכור התבטא אך בנגיעות ובטפיחות קלות, ברגלו של השיכור באמצעות רגלו של הנאשם, כגרסת ההגנה.

בכפוף לממצאי ההכרעה בסוגיה זו אדרש להכריע בסוגיה משפטית והיא סבירות השימוש בכוח בו נקט הנאשם בנסיבות המקרה שבפני.

סוגיה נוספת העומדת לפתחו של בית הדין היא האם הנאשם התבטא כלפי המתלוננת באמירה: "את יכולה גם להתלונן למח"ש שקראתי לך מטומטמת", כפי שמיוחס לו בכתב האישום.

 

אעיר כבר עתה, כי נוכח תגובת הנאשם לכתב האישום, ונוכח גרסתו, הן במח"ש והן בעדותו בפני, הוא קשר עצמו לאירוע ולכן, אין עוררין על כך שהוא השוטר שטיפל בהזזת השיכור נשוא כתב האישום ובינו לבין המתלוננת היה דין ודברים שבמסגרתו ביקשה זו האחרונה לקבל את פרטיו.

 

אישום ראשון- שימוש בכוח שלא כדין

כאמור, התביעה מייחסת לנאשם שימוש בכוח שלא כדין כלפי השיכור ששכב בפתח חנות "גולף". הנאשם הודה במגע פיסי שהיה לו עם השיכור, אך כפר בשימוש בכוח שלא כדין כלפי הלה.

הסוגיה בה אני נדרשת, איפוא, להכריע, היא שאלת ביטויו של השימוש בכוח בו נקט הנאשם  כלפי השיכור.

 

לצורך הכרעה במחלוקת זו שומה עלי לבחון את מהימנות עדי התביעה ועדי ההגנה, כאחת.

 

מטעם התביעה העידה עדת ראיה אחת, יסמין ויסמן, המתלוננת, לאחר שהתביעה ויתרה על עדותה של עדת ראיה נוספת, אילו שרית, כעדה מטעמה. אשר על כן, הזהרתי את עצמי כי עדות יחידה בפני וכי עלי לבחון את גרסת יסמין ויסמן בקפידה רבה.

 

יצוין, כי גרסתה של עדה זו שונה במהותה מגרסת הנאשם. לגרסת הנאשם מדובר אך בטפיחות ברגלו של השיכור, בעוד שלטענתה, הוא בעט בשיכור הן ברגליו והן באזור הצלעות. שוני נוסף מתייחס לעוצמת השימוש בכוח בו נקט הנאשם, כאשר לטענת הנאשם, מדובר אך בנגיעות קלות, טפיחות קלות, ברגלו של השיכור, ואילו לגרסת המתלוננת המדובר בבעיטות חזקות ברגלי השיכור ובאזור הצלעות.

משבחנתי בזהירות רבה את גרסתה מצאתי כי גרסתה מהימנה עלי, לרבות תאורה את מקום המגע בגופו של השיכור קרי, הן ברגליים והן באזור הצלעות. במה דברים אמורים?

 

מעדותה עולה, כי כעוברת אורח במקום האירוע, יחד עם שתי בנותיה הקטנות, נקלעה לאירוע באקראי. משכך, ומשאין מחלוקת כי אין לה כל הכרות קודמת עם הנאשם, מדובר בעדה ניטרלית. נוכח המראה שנגלה לעיניה היא התעכבה במקום, ביקשה משתי בנותיה לחכות בצד וניגשה לשוטר, הנאשם, כדי להעיר לו על התנהגותו כלפי השיכור. לולא היה מדובר באירוע חמור, מבחינתה, כפי שעולה מעדותה בפני, קשה להניח שהייתה מבקשת מבנותיה ובמיוחד לאור גילן הרך להמתין לה לבד בצד, ברחוב בו יש עוברים ושבים. לא בכדי מצאה לנכון להתערב באירוע, עד כדי הרמת קולה על השוטר וכשהיא צועקת עליו להפסיק להכות את השיכור.

לא מצאתי, איפא, מניע בגינו תרצה לסבך את הנאשם על לא עוול בכפו ואף לא מצאתי כי היא הפריזה והעצימה  בתיאור האירוע  ככל שהוא נוגע לאיברים בגופו של השיכור בהם, לדבריה, בעט הנאשם. שוכנעתי, כי תארה בכנות את שראתה וכל מה שהניע אותה להתערב הייתה אך אזרחות טובה, כמו גם שליחת המכתב, שכתבה בנוגע לאירוע הנ"ל, לקצין תלונות הציבור.

יצויין, כי לשאלה, איזה אינטרס יש למתלוננת לספר עליו סיפורים, השיב הנאשם, שאין לו מושג. לשאלה, אם המציאה את הבעיטות בצלעות ענה: "אני לא יודע מאיפה היא ראתה דבר כזה". הסנגור המלומד, בסיכומיו, העלה לראשונה את האפשרות כי בשל מקום עמידתה, בשל זווית הראיה שלה, יכלה העדה לטעות ולכן ייחסה לנאשם בעיטות גם לאזור הצלעות.

עם כל הכבוד, לא מצאתי כל ממש בטענה זו. העדה לא נחקרה בנקודה זו ע"י הסנגור ולכן מדובר אך בהשערה שאין לה על מה לסמוך. יתרה מכך, מהראיות שהובאו בפני, עולה, כי השיכור שכב כשגופו ישר ולא מכופף. לכן, אם לגרסת הנאשם המגע היה רק עם כף רגלו של השיכור, קרי באזור התחתון ביותר שבפלג גוף תחתון, אין מקום לטעות בין כף רגל לאזור פלג גוף אמצעי, קרי הצלעות.

תימוכין נוסף להתרשמותי החיובית מהעדה מצאתי בעובדה, כי הקפידה לערוך הבחנה בין מה שראתה במו עיניה ושמעה במו אוזניה לבין מה שסיפרו לה אחרים. כך למשל, סיפרה, כי עם פינוי השיכור מאזור החנות אישה שעברה במקום צעקה "הם מרביצים לו פה", וציינה, כי היא לא ראתה אירוע זה.

בנוסף, היא לא ניסתה ליפות את אופן התנהלותה במקום ומשהוטח כלפיה  שהתנהגותה בעיני הסוחרים היתה חוצפנית הודתה, כי צעקה וצרחה על השוטר.

 

יחד עם זאת, אין ספק כי התערבותה, כאמור, באירוע והרגישות שגילתה כלפי השיכור נבעו והושפעו, לפחות, אם לא בעיקר, מעיסוקה כמנהלת הוסטל של נפגעי נפש ומהכשרתה כעובדת סוציאלית, כפי שגם עולה מתשובתה לתובעת  בנקודה זו. לאור האמור, לא מן הנמנע, שגם בתארה את עוצמת השימוש בכוח שהופעל על השיכור, כבעיטות חזקות, הושפע תיאור זה מאותה רגישות שנדרשה לגלות במהלך עבודתה ועיסוקה המקצועי ומהניסיון שלה בעבודתה בטיפול באוכלוסיה נזקקת ו/או חלשה, כשאין לי צל של ספק, כי האמינה בכנות שכך היו פני הדברים.

חיזוק לעמדתי זו מצאתי בהסבר שמסרה העדה בעדותה לסיבת התערבותה באירוע, משאמרה, כי חרה לה שמרביצים לאדם שלא בצדק, כאשר מהכשרתה המקצועית היא יודעת שניתן לטפל במצבים כאלה בצורה אחרת. תימוכין נוסף לכך, מצאתי בתשובתה השלילית לשאלת בית הדין, אם ניתן לתאר את הבעיטות כניסיון להעיר ולהזיז את השיכור. היא נימקה תשובה זו, בין היתר, בכך, שלדעתה גם בשביל להעיר מישהו לא צריך לבעוט בו, וזו הנחת היסוד שלה.

דעתי היא, כי מנקודת השקפת עולם כזו, כל בעיטה ו/או הזזת כף רגל באמצעות הרגל, ולו הקלה ביותר, עלולה להתפרש בעיני המתבונן כבעיטה לכל דבר, כבעיטה מיותרת, וכבעיטה חזקה.

 

אשר על כן, נותר בלבי ספק, אם השימוש במינוח "בעיטות חזקות", אכן הולם ותואם את מידת הכוח או עוצמת המגע הפיזי שהפעיל הנאשם על השיכור.

 

ספק זה מתחזק נוכח הביטויים השונים בהם השתמשה המתלוננת בתארה את עוצמת השימוש בכוח, מצד הנאשם. מחד גיסא, העידה  שהשוטר בעט ברגליו של השיכור, השוטר "המשיך לבעוט חזק והפעם באזור הצלעות", "זה היה בדרגה יותר מאשר להזיז מישהו ולהעיר אותו". מאידך גיסא, העידה, כי השיכור לא הגיב לקריאות ולא לבעיטות, לבעיטה בצלעות לא הגיב בצעקה, "לא ניתנו פה מכות רצח , מכות שחשבתי שנשברו למישהו הצלעות מהם", "כאן לא דובר במכות רצח, ממש לא, לא בעיטות כאלה עם כל הכוח". לשאלה, אם השיכור זז כתוצאה מהבעיטות, השיבה: "הוא לא הגיב. כל הסיפור הזה הוא לא התעורר", אם היתה תזוזה זו היתה מינימלית".  

שאלתי את עצמי, אם בתיאורים שונים אלה יש כדי להעיד על סתירה בגרסת העדה והגעתי לכלל דעה שהתשובה לכך היא שלילית. השימוש במינוחים השונים מעיד רק על הקושי של העדה לתאר בבירור את עצמת הכוח שהפעיל הנאשם, באמצעות רגלו, על השיכור.

יוער, כי אפילו סוגיית תזוזת השיכור כתוצאה מהבעיטות אינה זוכה לתשובה ברורה מעדה זו. כך למשל אמרה, כי השיכור לא זז ולא הגיב לבעיטות ולקריאות ובהמשך דבריה אמרה, כי אם

היתה תזוזה היא היתה מינימאלית.

 

אשר על כן, ממכלול תיאורים וביטויים אלה לא אוכל לקבוע ממצא עובדתי וחד משמעי באשר לעוצמת הכוח שהפעיל הנאשם על השיכור באמצעות רגלו.

 

למותר לציין, כי העדה, כצופה מן הצד, תארה את עוצמת המגע לאור התרשמותה מההתרחשות שקלטה בעיניה  ולא כמי שחוותה על גופה את הבעיטות. משכך, ונוכח השקפת עולמה, כפי שצויינה לעיל, ולמרות ששוכנעתי מכנות דבריה, לא מן הנמנע שטעתה בפרשנות שנתנה לעוצמת השימוש בכוח, קרי, לבעיטות.

 

חיזוק לכך שתיאורה את האירוע הושפע מפרשנות שנתנה העדה למה שראתה לנגד עיניה, מצאתי בהתייחסותה למצבו של השיכור. העדה לא זכרה פרטים כאלה ואחרים לגבי השיכור, כדוגמת פרטי לבושו, למעט אותו פרט שהשיכור ישן, פרט אותו הסיקה מחוסר תגובתו הן לקריאות לקום והן לבעיטות.  רק לאחר שהסנגור העלה בפניה את האפשרות כי יתכן והשיכור מעולף, חזרה בה מאותו תיאור והשיבה, כי יתכן ומאחר והיה מעולף הוא לא הגיב גם לבעיטות.

 

תימוכין  נוסף לכך מצאתי בדברי העדה עצמה, משנשאלה, אם גרסת המוכרת, שרית אילו, שקרית, והשיבה: "כשיש דברים אתה יכול לראות אותם בצורה אחרת. היא היתה מהכיוון ההפוך אני לא חושבת שהיא משקרת".

 

חוסר האפשרות לקבוע, כאמור, ממצא עובדתי באשר לעוצמת הבעיטות בא לידי ביטוי גם בתשובתה של העדה לסנגור ולפיה, היא לא הרגישה את הבעיטות "...אבל רואים  את מידת הנפת הרגל". לדבריה, אם רוצים להזיז מישהו יש להזיזו באמצעות הרמת רגל קלה, ואילו בעיטות שאינן לצורך הזזת אדם יעשו "...בתנופה בכל הכוח", אבל, זה לא היה במקרה דנן, בו, לדבריה, "הייתה הרמה בגובה בינוני...." והדגימה בהקשר זה הזזת רגל הדומה להרמת רגל קלה. עוד השיבה באותו עניין, כי הזזת רגל שהיא בבחינת מכות רצח תבוא לידי ביטוי  בהרמת רגל בתנופה והדגימה זאת  בהנפת רגל כמעט ישרה.

מתיאור זה של העדה שוב עולה, כי התקשתה לתאר בבירור את עצמת הכוח והתקשתה לערוך הבחנה ברורה בין הנפת רגל קלה להנפת רגל בינונית. לכן, גם בהסתמך על דבריה אלה,  לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי, כי הרמת הרגל ע"י הנאשם הייתה מעבר להרמת רגל קלה,  וכי באמצעות רגלו בעט הנאשם בעיטות חזקות בשיכור, ולא מן הנמנע, איפא, שאותן בעיטות שתארה הן ברגל והן באזור הצלעות היו אך נגיעות קלות.

 

נוכח האמור ומאחר ובעדות יחידה עסקינן, מצאתי, כי נדרשת אני לבחון גם את מהימנות גרסת עדי ההגנה ובמיוחד את גרסת הנאשם, תוך שימת דגש לגרסתם באשר לעוצמת הכוח שהפעיל הנאשם, באמצעות רגלו, על השיכור.  

 

בבואי לבחון את גרסת הנאשם מצאתי, כי היא מעלה תמיהות ותהיות אשר יש בהן כדי להעלות ספק באשר לכנות דבריו.

כך למשל, בעדותו בפני העיד, כי את פרטיו הוא מסר בעצמו למתלוננת, בסיום הטיפול באירוע, משהראה לה, לבקשתה, את תג השם, וציין בפניה את שמו כולל דרגה והיכן משרת. משהוטח כלפיו, כי גירסתו זו שונה מגרסתו במח"ש, שכן, לשאלת החוקר, מי בסופו של דבר נתן למתלוננת את הפרטים, ענה: "לא אני כי לא ניגשה אלי אח"כ". הנאשם ניסה ליישב אי התאמה זו בכך שאמר, שיכול להיות שבזמן שטיפל בשיכור ואמר למתלוננת להמתין בצד, היא ניגשה לשוטר או לשוטרת ואלה מסרו לה את פרטיו אבל בסיום הטיפול הוא ניגש אליה ומסר לה את הפרטים שלו. לא נחה דעתי מהסבר זה. מתשובתו במח"ש לשאלת החוקר עולה בבירור שהוא לא נתן למתלוננת את הפרטים ואף נימק זאת בכך שלא היה מפגש ביניהם בסמוך לאחר סיום האירוע. תמוה בעיני, מדוע לא דייק הנאשם בפרט זה בעת חקירתו, ולא כל שכן, כאשר מעדותו בפני עולה, כי מיוזמתו, נתן למתלוננת את הפרטים וגם הפנה אותה למח"ש.

 

חיזוק נוסף לעמדתי זו מצאתי  באי ההתאמה בין גרסת הנאשם לבין גרסאות עה/1 ועה/4 באשר לאופן בו עזב השיכור את המקום.

לגרסת הנאשם, השיכור התעורר לבסוף, קם לבד ואף הזדהה בפניו בתעודת זהות, הוא הורה לו אח"כ לעזוב את המקום עם חבריו וכך היה. משהוטח בפניו, כי המתלוננת סיפרה שאת השיכור הרימו 4 שוטרים, השיב, שאינו זוכר שמי מהשוטרים הרים אותו.

אני סבורה, כי דבריו אלה מסייגים את גרסתו לפיה  השיכור קם לבד ועזב את המקום. לו כך היו פני הדברים היה מצופה שידחה ביתר נחרצות את  גרסת המתלוננת. ואכן, בשונה מגרסתו סיפרה עה/1,שרית אילו, לחוקר מח"ש, כי השוטר לא ידע איך להזיז את השיכור וכמה שוטרים לקחו אותו עם הבגדים "משכו אותו לא באלימות", כאשר בעדותה בפני אמרה: "...והיד שהרימו אותו וזהו". גרסה זו מתיישבת עם זו של צוובנר שושנה ב-נ/6, ולפיה,שוטר ניסה להרים אותו "לקח לו את היד ופשוט עזר לו לקום".

אם לא די בכל אלה, אזי עה/4 העיד, שהוא חושב שהשוטר הרים את השיכור באזור פלג גופו העליון.

 

מכל האמור לעיל, ונוכח התשובה המסויגת של הנאשם שצוינה לעיל, נותר בלבי ספק  באם תיאור הנאשם את השיכור קם לבד, משקף נאמנה את שאירע. אמנם, לא נעלם מעיני כי הגרסאות שפורטו לעיל אינן זהות, אך יחד עם זאת המכנה המשותף ביניהן שהשיכור לא קם בכוחות עצמו, בניגוד לגרסת הנאשם.

אם הנאשם לא דייק ולא תיאר נכונה את נסיבות עזיבת השיכור את המקום, ספק אם תיאר בכנות את ביטויו של השימוש בכוח ואת עוצמתו, פרט מהותי שהינו לב לבו של תיק זה.

 

זאת ועוד, נתתי דעתי לכך שמהראיות שהובאו בפני עולה, כי השיכור לא הגיב לקריאות לקום, לפחות לא הגיב מייד,  וכגרסת עה/1 בנ/5:"...ואז לקח זמן עד שהוא קם...". ספק אם הנאשם הסתפק במהלך הניסיון, להעיר את השיכור אך בטפיחות קלות ובנגיעות קלות בכף רגלו, ולא כל שכן, כאשר הלה היה שקוע בשינה עמוקה או היה מעולף וכשהמשימה שעמדה  בפני הנאשם שהשיכור יפונה מאזור החנות, כאשר נוכחותו שם, כמו נוכחותם של שאר השיכורים, היוותה לציבור מטרד של ממש.

 

לא זו אף זו, הנאשם הגיע למקום יחד עם שותפתו לניידת, השוטרת שירן ערג'י. ניתן להניח כי היא היתה עדה לאירוע . באם גרסת הנאשם משקפת נאמנה את אופן התנהלותו כלפי השיכור, מצופה היה כי הלה תוזמן להעיד מטעמו. ולא היא. גם בכך יש כדי להעלות סימן שאלה באשר לכנות גרסתו.

 

באשר לעוצמת השימוש בכוח בו נקט הנאשם, לא נעלמה מעיני גרסתה של עה/1, שרית אילו. כאמור, התביעה ויתרה על העדתה של עדה זו, מטעמה, ובעקבות כך ביקש הסנגור להעידה כעדת הגנה. בעדותה בפני העידה על כך שלא היו בעיטות ולא אלימות כלפי השיכור, לא היו בעיטות לצלעות, ולא מכות ואישרה את שמסרה במח"ש, בנ/5, דהיינו, שהשוטר ניסה להקים את השיכור, הוא דיבר אליו, הלה לא ענה לו והשוטר רצה לראות אם הוא בהכרה "...ורק הזיז לו את הרגל עם הרגל שלו הכוונה נגע בו כמה נגיעות עם הרגל. לא בעיטות אלא נגיעות באזור כף הרגל לכף הרגל".  גרסה זו תואמת לחלוטין את גרסת הנאשם בכל הנוגע למגע הפיסי וככזו מהווה תימוכין לגרסת הנאשם הן באשר לאזור בו נגע בגופו של השיכור והן באשר לעוצמת המגע. לכך נוסיף את העובדה שהתביעה הסכימה להגשת הודעת העדה במח"ש, וויתרה על חקירתה הנגדית. גם לגבי עדה זו ניתן לומר, לכאורה, כי היא עדת ראיה ניטרלית, שנכחה  במקום, בהיותה עובדת בחנות "גולף", כשבסמוך לכניסה לחנות שכב, בין היתר, השיכור, ולמעט העובדה שפניו של הנאשם מוכרים לה, אין לה, לדבריה, היכרות אישית עם הנאשם.

למרות האמור לעיל, מדובר בעדה מעוניינת, בהיותה צד לעניין. לדבריה, אחד מעובדי החנות התקשר למשטרה על מנת להרחיק את השיכורים אשר לכלכו את המקום  ואכן, משאלה התפנו משם היא ניקתה את השטח שבסמוך לחנות. בנוסף, ניכר מעדותה, כי היא חשה נפגעת וכן חשה פחד, כמו שאר עובדי החנות,  מנוכחותם היום יומית של שיכורים בסמוך לחנות, או בשטח של החנות , כפי שהיה במקרה דנן, אם מפני שאלה הטרידו את העובדות בתוך החנות ואם בשל תנאי ההיגיינה והתברואה הקשים במקום בו שכבו השיכורים, בין השאר בשל עשיית צרכים במקום והימצאות פסולת בסביבתם. לא בכדי, היא  תארה, לא אחת , במהלך עדותה, את המראה שנגלה לעיניה מידי יום במילה "מזעזע". בשל כך פנו עובדי החנות גם לעיריה להרחיק את אותם שיכורים, אולם העיריה, בשונה מהמשטרה,  לא ניסתה לתת פתרון למצב.

אשר על כן, לא מן הנמנע שתאורה את שהתרחש הושפע מאותו אינטרס שהיה לה בהזזת השיכורים מהמקום ומהערכה לשוטרים שהגיעו למקום ונענו לקריאה לסייע בפינוי השיכורים. משכך, גם אם תיאורה את הזזת כף רגלו של השיכור הוא תיאור נכון, יתכן ובחרה לתאר רק חלק זה של השימוש בכוח על מנת שלא לסבך את מי שנחלץ לסייע לה ולחברותיה בעבודה.  

תימוכין לכך מצאתי בחוסר התאמה בגרסתה באשר לנוכחותה במקום. בעדותה בפני סיפרה, כי נכחה באירוע מתחילתו והפסיקה לראות מה קורה "כשהשוטרים התרחקו מהמקום הלכו". לפי גרסה זו, היא היתה עדה לכל ההתרחשות, מתחילתה ועד סופה כשהיא מחוץ לחנות. לעומת זאת, במח"ש סיפרה: "...ואני עמדתי לידם אבל נכנסתי ויצאתי והשוטר הלך וחזר..." , משמע,  שלא היה לה קשר עין רצוף עם המתרחש לאורך כל האירוע ולכן לא יכולה היתה להיות עדה לביטויים נוספים ואחרים של השימוש בכוח מצד הנאשם, אם היו כאלה. יצויין, כי צוובנר שושנה, בהודעתה  (ת/6), שהוגשה בהסכמת התביעה,  סיפרה, כי עפ"י זכרונה שרית היתה בחנות, כי הן היו עסוקות עם לקוחות ובשעה 10:30 ועד 11:30 נמצאות  בד"כ בחנות שתי מוכרות.

לפיכך, גם אם אקבל את גרסתה של אילו שרית כגרסה המשקפת נאמנה את שראתה ולא כגרסה  מגמתית שנועדה לסייע לנאשם, משלא צפתה בכל האירוע, אין בעדותה כדי לאיין את גרסת המתלוננת באשר לביטויו של השימוש בכוח בו נקט הנאשם.

כאמור, התובעת נמנעה מלחקור את עה/1, שרית אילו, בחקירה נגדית.  שאלתי את עצמי אם בנסיבות אלה, ולמרות עמדתי הנ"ל,  יש לקבל את גרסת עה/1 כמהימנה וליתן אמון בגרסת הנאשם, שהרי הדעת נותנת שבהעדר חקירה נגדית של העדה התביעה אינה חולקת על גרסתה.

אכן, זהו הכלל, אך הוא ניתן לסתירה ( ראה י. קדמי, סדר הדין בפלילים חלק שלישי בעמ' 1143). פסק הדין המנחה בסוגיה זו הוא פסק הדין של כב' מ"מ הנשיא (אגרנט) כתוארו אז, בע"פ 38/61 משה בן רוד יצחק נגד היועמ"ש לממשלה, שם נקבע כי: " עובדת העדר חקירה נגדית של עד היריב יש לה משקל בהערכת עדותו אך יחד עם זאת, חלילה לו לבית המשפט להתעלם מן העדות הסותרת שהובאה על ידי בעל הדין שנמנע מלחקור את העד.

כך נפסק גם בע"פ 639/79 דוד אפללו ו-4 אחרים נ' מדינת ישראל, פד"י לד(3) 561, עמ' 565-566: "עריכתה של חקירה שכנגד הוא עניין הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט, תפקידו של בית המשפט הוא לחשוף את האמת, כפי שהיא עולה מחומר הראיות שהובאו לפניו, לביצוע תפקידו זה על בית המשפט להשתמש בשיקול דעתו באשר להערכת הראיות שהובאו לפניו, שיקול דעת זה אינו מוגבל בכלל נוקשה לפיו ראיה פלונית היא אמת, רק משום שהנאשם שהעיד עליה לא נחקר חקירה שכנגד. עם זאת, הימנעות מחקירה שכנגד עשויה להילקח בחשבון במסגרת מכלול הנסיבות, שעה שבית המשפט יבוא להעריך את הראיות ולשקול את משקלן. לעיתים יהיה מקום ליתן לעובדה זו משקל ניכר...לעיתים יהא מקום שלא ליתן לעובדה זו כל משקל, הכל תלוי בנסיבות העניין, כלומר במסקנה ההגיונית שיש להסיק מהימנעות התביעה מלחקור את הנאשם".

 

לגופו של עניין, שקלתי בדבר והגעתי לכלל דעה, כי חרף העובדה שהתביעה לא חקרה את עה/1, אין בכך כדי להעיד על כך שהיא מאמצת את גרסתה של זו ואינה חולקת על גרסתה.  די לעניין זה העובדה שהיא ויתרה עליה כעדת תביעה והעידה מטעמה את המתלוננת,כאשר גרסתה של זו האחרונה אינה עולה בקנה אחד  עם גרסת עה/1.  יחד עם זאת, מוטב היה אם התביעה היתה עושה שימוש בכלי חקירה זה ומעמתת את עדת ההגנה עם גרסת המתלוננת. עוד יוער, כי עדת עה/1 לא היתה עדת ראיה לכל מהלך האירוע וגם מטעם זה, בהעדר חקירתה הנגדית אין כדי לאיין את גרסת המתלוננת באשר למגע הפיסי שהיה גם  באזור הצלעות, מצד אחד, ואין בה כדי להוות ראיה מוצקה ותימוכין לגרסת הנאשם, מצד שני.

גם בגרסת עה/3,  עידן אטיאס, אין כדי לסייע להגנת הנאשם וניכר כי עדותו היתה מגמתית מתוך רצון לסייע לנאשם לחלצו מהאישום המיוחס לו.

הלה העיד כי הגיע למקום עקב קריאה בקשר לסייע בשל שיכור משתולל. מעדותו עולה בבירור, כי עם הגיעו למקום, כל טיפולו באירוע התמצה אך בדין ודברים עם המתלוננת אותה ניסה להרחיק מהמקום.  עוד סיפר, כי כאשר מסר את פרטיו למתלוננת הוא לא הסתכל מה הנאשם עושה וגם לא הסתכל על השיכור ועל כך חזר מספר פעמים בעדותו בפני. משלא היה לו קשר עין ל עם הנאשם ועם השיכור בעת שהנאשם טיפל בו, מצופה היה כי יאמר שאינו יודע אם היה שימוש בכוח מצד הנאשם כלפי השיכור. ולא היא. לשאלה, האם ראה את הנאשם בועט לשיכור בכף הרגל, השיב, שלא זכור לו דבר כזה והאירוע היה שיגרתי ועבר בצורה חלקה, בעיטה זה לא דבר שיגרתי ואם היתה בעיטה היה זוכר זאת בצורה ברורה. גם לשאלת הסנגור, אם יכול להיות שהיו טפיחות עם רגלו של הנאשם בנעל של השיכור ולא ראה זאת, השיב, כי אינו זוכר דבר כזה.

עד זה, שולל, איפא,  אירוע של טפיחות ברגל, טפיחות בהן הודה הנאשם עצמו, למרות שלגרסתו, הוא לא הביט לעבר השיכור.

בבואי לבחון את מהימנות גרסתו של עד זה, נתתי דעתי גם להסבר שנתן לגרסתו במח"ש ולפיה, המתלוננת צעקה שלוקחים את השיכור ומרביצים לו. לדבריו, חוקר מח"ש הכווין אותו בעניין זה ומן הסתם הוא השתמש באותם מילים שהחוקר אמר לו, למרות שהוא עצמו אינו זוכר את נוסח התלונות של המתלוננת. עוד לדבריו, אם היתה אומרת לו דברים אלה, זה לא דבר שגרתי והיה זוכר זאת.

לא נחה דעתי מהסברו זה. גם אם מקובל עלי שהשאלות ששאלו החוקר הנחו אותו במתן תשובותיו, אין זה סביר כי יאמץ  נוסח שאלה הנוגע לטענה בדבר מכות, כאשר ניסוח זה אינו מתיישב עם  מה שזכור לו ולא כל שכן כשטענות המתלוננת, לדבריו, לא היו ברורות לו משום שצעקה.

חיזוק להתרשמותי, כאמור, מעד זה מצאתי בתשובותיו המתחמקות לתובע, משנתבקש להתייחס לדבריו, כי בעיטה בצלעות או ברגל זה דבר חריג שהיה זוכר. בעניין זה השיב: "...אבל בעיטה ברגל מה זה אומר, בעיטה בנעל, בעיטה בירך? אני לא מבין את השאלה". משנשאל בשנית באותו עניין, שוב השיב: "השאלה פה למה מתכוונים בעיטה ברגל? בעיטה בצלעות זה מובן. למה התובע מתכוון, לבעיטה בישבן, בירך או בנעל?" לא למותר לציין, כי בעיטה ברגל אינה בעיטה בישבן ולכן אי הבהירות שבקש העד לייחס לשאלת התובע ולמונח בעיטה ברגל, תמוהה בעיני ומובילה למסקנה כי חש אי נוחות וניסה להתחמק ממתן תשובה.

נוכח האמור, לא מצאתי כי אוכל לסמוך על גרסתו של עד זה כתימוכין לגרסת הנאשם.

 

באשר לגרסת עה/4, חיים יצחק בן רוחי, גרסתו מחזקת, לכאורה, את גרסת הנאשם. לדבריו, השיכור היה חסר הכרה והשוטר ניסה להעירו בדיבור, לאחר מכן בדיבור כבד יותר, בצעקות , הלה לא התעורר הוא ניסה עם הרגל להזיזו ובשלב מסוים השיכור התעורר, קילל את השוטר וירק עליו וחזר לישון. לגרסתו, ניתנו מכות קלילות ביותר עם הרגל, כפי שמסר לחוקר מח"ש והסביר כי אלה לא היו בעיטות אלא טפיחות קלות. 

 

בבואי לבחון אם גרסה זו משקפת נאמנה את ההתרחשות במלואה, נתתי דעתי לתשובתו של עד זה לשאלת התובע, אם ראה את כל האירוע מתחילתו ועד סופו :"אני חושב שכן, אני לא בטוח אבל אני חושב שכן". נוכח דברים אלה, גם אם אקבל את דבריו בפני, כי לא בא להגן על השוטר או על השיכור, די במצוטט לעיל כדי להעלות את האפשרות, כי הלה לא היה עד לכל ההתרחשות ולכן גם אם המגע עם השיכור התבטא, לגרסתו, בטפיחות קלות, לא מן הנמנע שהיה שימוש בכוח נוסף לו הוא לא היה עד ראיה.

תימוכין לכך מצאתי בתשובתו לבית הדין באם הבחין במתרחש ברציפות וענה: "יכול להיות שהיו הפסקות קטנות שהבטתי לראות אם מישהו נכנס לעסק שלי". לכך נוסיף, כי משנתבקש להתייחס לגרסת המתלוננת באשר לשימוש בכוח, אמר שיתכן שהסתכל לכיוון אחר "...אני לא יודע מה היא ראתה אני לא ראיתי".

 

 

כמו כן, מעדותו עולה, כי אינו זוכר היטב את האירוע. כך למשל, העיד :" אם אני לא טועה השוטר הרים את השיכור או באמצעות תפיסתו בידיים מאחורה או תפיסתו בחולצה." עד זה הדגים את אופן התפיסה של השיכור ע"י הנאשם אם כתפיסה בחולצה באזור הכתף ואם כתפיסה מאחור מתחת לבית השחי כשבשני המקרים התפיסה היא באמצעות הידיים והעיר בעניין זה כי התפלא שהשוטר נגע בשיכור ולא פחד על עצמו. בהמשך שינה את גרסתו ואמר כי שניים הקימו את השיכור.

יצויין, כי תיאוריו אלה אינם זהים לתיאור שכאמור מסרו, באותו עניין, עדי ראיה אחרים, לרבות עדות ההגנה, למעט אותה הטענה כי השיכור לא קם בכוחות עצמו.

 

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי גרסתו של עד הגנה זה מהווה עדות מוצקה לכך שפרט לאותן נגיעות קלות ברגל לא היה מגע פיסי/ שימוש בכוח נוסף מצד הנאשם כלפי השיכור.

 

גם בגרסת שושנה צוובנר אין כדי לחזק את גרסת הנאשם. אמנם, הודעתה הוגשה מטעם ההגנה, במקום מסירת עדות, וזאת בהסכמת התביעה, כך שניתן להניח שהתביעה מקבלת את גרסתה כמהימנה. עולה מההודעה, כי כל שראתה הוא שהשוטר רק עזר לשיכור לקום והאיש התנדנד. עוד לדבריה ב-נ/6, השיכור לא התנגד לשוטר ולא היה צריך להפעיל כוח ממה שידוע לה ולא ראתה את השוטר בועט בשיכור. יחד עם זאת, מעיון בהודעתה עולה בבירור, כי הלה לא הייתה עדת ראיה לכל מהלך ההתרחשות ואכן, בהודעתה  במח"ש אין אפילו זכר להזזת רגלו של השיכור, באמצעות רגלו של הנאשם, פרט בו הודה הנאשם.

 

אשר על כן, גם בגרסה זו אין כדי לשלול את האפשרות כי היה שימוש בכוח נוסף.

 

לאור כל האמור לעיל, עדיפה עלי גרסת המתלוננת על פני גרסת עדי ההגנה ואני קובעת, איפא, כי השימוש בכוח בו נקט הנאשם הופעל הן על רגליו של השיכור והן באזור הצלעות שלו.

באשר לעוצמת הכוח שהופעל, לא מצאתי, כי אוכל לקבוע ממצא עובדתי וחד משמעי בעניין זה בהסתמך על גרסתה של המתלוננת, מהנימוקים שפורטו לעיל.

למותר לציין, כי עוצמת השימוש בכוח רלבנטית לשאלה באם השימוש בכוח היה כדין בנסיבות המקרה שבפנינו, דהיינו , האם היה סביר ומידתי בנסיבות העניין. משנותר ספק בלבי באם הנאשם בעט בעיטות חזקות בשיכור, על הנאשם להינות מספק זה.

בהקשר לכך מצאתי להעיר, ובזהירות הראויה, כי לו השיכור, היה נחקר סמוך לאחר המקרה ואף היה מוזמן להעיד מטעם התביעה, יתכן ויכול היה לשפוך אור באשר לעוצמת הכוח שהופעל עליו, ובאשר לסבירותו בנסיבות המקרה.  המדובר בעד ראיה עיקרי ומרכזי להוכחת האישום.

 

עפ"י הפסיקה, על התביעה להביא ראיה מספקת, להבדיל מראיה מקסימאלית, להוכחת המוטל עליה והסתפקות התביעה בעד ראיה משני לצורך הוכחת האישום יש בה כדי להצביע על החשש מפני העדתו של העד העיקרי וחשיפתו לחקירה.[ ראה י. קדמי , על הראיות חלק שלישי מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד- 2003 עמ'  1651   ] במקרה דנן ניתן לומר, כי עדות המתלוננת מטעם התביעה, ככל שהיא נוגעת לשימוש בכוח כלפי השיכור,  היא בבחינת עדות משנית. יחד עם זאת, לא התרשמתי כלל ועיקר ואף לא הוכח בפני כי אי העדת השיכור כעד תביעה נבעה מאותו חשש. מחקירת  חוקר מח"ש עולה, כי פעולת איתור השיכור לא מוצתה עד תום ולכך אתייחס בהמשך.

 

עוד ראיתי להתייחס, בנוגע לסוגית השימוש בכוח, לטענת התובע, בסיכומיו, ולפיה די בשימוש בכוח בו הודה הנאשם, קרי מתן טפיחות קלות בכף רגלו של השיכור, כדי להרשיעו בעבירת שימוש בכוח שלא כדין. לדבריו, בנסיבות העניין לא היה ראוי ואף לא סביר להעיר את השיכור באמצעות אותן טפיחות, אשר עולות כדי מגע משפיל. לשיטתו, עמדו בפני הנאשם אמצעים פחות פוגעניים. כך, לטענתו, יכול היה הנאשם להסתייע באחד השיכורים שנכחו במקום וכן יכול היה לבקש מהשוטרת עדי סדון, שנקראה לסייע, להביא לו כפפות.

עם כל הכבוד, אינני תמימת דעים עם התובע, ככל שהדבר נוגע למקרה ספציפי זה שבפני.  אכן, מצופה משוטר לטפל בדרך מכובדת גם בשיכורים, וככלל, ראוי שטפיחה על גופו של אדם, לרבות שיכור, תעשה באמצעות היד ולא באמצעות הרגל. אולם, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן אני מקבלת את הסברו של הנאשם מדוע הוא ראה לנכון לפעול כלפי השיכור כפי שפעל, כל זאת בהנחה שהשימוש בכוח בא לידי ביטוי רק בטפיחות קלות ברגלו של השיכור.

לטענת הנאשם, אשר לא הופרכה בראיות התביעה, אין הנחייה לטפל בשיכורים באמצעות כפפות ואלה גם לא מסופקות לשוטרים כדבר שבשגרה, כחלק מערכת הציוד של שוטר סיור, ועפ"י הנהלים כל טיפול בשיכור יהיה בהתאם לנסיבות.

מקובלים עלי דבריו, נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה, קרי, התנאים התברואתיים בהם שכב השיכור, ולאור החשש שלו לסיכון שלומו ובריאותו עקב מצב בריאותי כזה או אחר של השיכור , שגם אם היו ברשותו כפפות, לא היה בכך כדי להבטיח ששלומו לא יפגע, והוא לא היה משנה את אופן התנהלותו כלפי אותו שיכור, קרי מתן טפיחות קלות ברגלו.

עוד נתתי דעתי  לכך, שמהראיות שהובאו בפני עולה, כי נוכחות השיכור, כמו גם נוכחותם של השיכורים האחרים, היוותה מטרד של ממש לציבור העובדים, הסוחרים ועוברי אורח במקום ולכן מצופה היה מהנאשם כי יפעל בהקדם לפינויו של הלה מהמקום. המתנה עד לבואה של השוטרת לצורך קבלת הכפפות בוודאי שאינה עולה בקנה אחד עם המשימה שעניינה פינוי מיידי של השיכור. מה גם שלא הוכח בפני כי במועד האירוע היו ברשותה אמצעים אלה.

באשר לאפשרות שעמדה בפני הנאשם להסתייע בשיכורים, העיד הנאשם, כי משניסה להעיר את השיכור גם הם צעקו לו והוא לא הגיב. בתנאי ההיגיינה והתברואה הקשים ששררו במקום בו שכב השיכור, כפי שתוארו בעדויות, אינני סבורה, כי היה מקום לפנות לשיכורים כדי שהם אלה שיעירו את השיכור, בדרך אחרת, קרי, ישתמשו בידיהם לצורך הזזת השיכור.

יתרה מזאת, פנייה אל השיכורים לסייע, משמעה, המשך שהייתם במקום, כאשר נוכח נסיבות שהייתם במקום, ונוכח בקשת הסיוע מהמשטרה, מתבקש היה, כאמור, להרחיקם מהמקום מהר ככל הניתן על מנת להפסיק  את המטרד.

עוד ראיתי לציין באותו עניין, כי אם אכן השימוש בכוח בא לידי ביטוי רק באותן טפיחות קלות ברגל, ניתן להניח שאין המדובר במעשה התעמרות וגם לא התרשמתי, כי הנאשם ביקש להתעמר באותו שיכור משזה הקשה עליו את פינויו, אלא להפך. הרושם הוא, כי מה שעמד לנגד עיני הנאשם היה לתת מענה לפניית האזרחים ע"י הרחקת השיכור מהמקום  והפסקת המטרד בהקדם, והשימוש שעשה הנאשם ברגלו נועד לגרום לשיכור להתעורר ולקום על רגליו.

 

עוד יוער, כי מהראיות שהובאו בפני אין חולק על כך שהשיכור לא היה במעמד של עצור.

סמכות השימוש בכוח כפי שהיא קבועה בסעיף 19 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969 מותנית בכך שהשימוש בכוח ננקט כלפי מי שנמצא במעמד של עצור. יצויין, כי התביעה לא טענה, כי השימוש בכוח בו נקט הנאשם היה לא כדין גם משום שהשיכור לא היה במעמד של עצור.

לכן, למעלה מן הדרוש, שאלתי את עצמי, אם בנסיבות במקרה דנן,  משהשיכור לא היה בחזקת עצור, הטפיחות הקלות, בהן הודה הנאשם, עולות כדי שימוש בכוח שלא כדין.

שקלתי בדבר, ובהנחה שהשימוש בכוח בא לידי ביטוי אך באותן טפיחות קלות,הגעתי לכלל דעה, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפני שימוש בכוח זה לא עלה כדי שימוש בכוח שלא כדין וניתן לראותו כסמכות עזר במידה המתקבלת על הדעת, שהיה הנאשם מוסמך להפעיל לצורך מילוי תפקידו.  במה דברים אמורים?

סעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), תשל"א- 1971 שכותרתו "תפקידי המשטרה" כולל בין תפקידים אלה את התפקיד של קיום סדר ציבורי ובטחון הנפש והרכוש. גם סעיף 5 לפקודה הנ"ל, שכותרתו "תפקידים של שוטרים", מציין, בין היתר, את התפקיד של קיום סדר ברחובות ציבוריים ובכל מקום שיש לציבור גישה אליו.

בפקודת הפרשנות , התשמ"א- 1981, בסעיף 17 שכותרתו "סמכויות עזר", נקבע בס"ק (ב): "הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו- משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת".

במקרה דנן הגיע הנאשם למקום, בעקבות פנייה של אחד מעובדי חנות "גולף", כדי שיפנה שיכורים, ביניהם השיכור נשוא כתב האישום, מאחר  ונוכחותם של אלה בקרבת החנות ובסמוך לכניסה לחנות , במיוחד בנסיבות בהן שכבו במקום, היוותה, כאמור, מטרד של ממש לעובדים, לבעלי חנויות ולעוברים ושבים.

הנני סבורה, כי המשימה שלשמה הגיע הנאשם למקום, נכללת בגדר התפקיד של קיום סדר ציבורי, תפקיד אותו נדרש שוטר למלא, עפ"י הפקודות הנ"ל, ואת הטפיחות והנגיעות הקלות בכף רגלו של השיכור באמצעות רגלו של הנאשם, על מנת להעירו, יש לראות כסמכות עזר בה נקט הנאשם במידה המתקבלת על הדעת לצורך ביצוע משימתו.

 

התוצאה היא, איפא, כי הנני מזכה, מחמת הספק, את הנאשם מעבירת שימוש בכוח שלא כדין.

 

 

אישום שני- נקיטת לשון גסה או בלתי אדיבה

התביעה מייחסת לנאשם  נקיטת לשון גסה או בלתי אדיבה בכך שהתבטא כלפי המתלוננת באמירה :" את יכולה גם להתלונן למח"ש שקראתי לך מטומטמת".

הן בחקירתו במח"ש והן בעדותו בפני הכחיש הנאשם מכל וכל התבטאות זו.  לדבריו, הפנה את המתלוננת למח"ש להגיש תלונה, אך מטומטמת לא קרא לה, לא אמר לה שתגיד במח"ש שקרא לה מטומטמת, המתלוננת בודה דברים מלבה ותלונתה היא פרי המצאה.

 

גם לגבי אישום זה העידה התביעה, מטעמה, את המתלוננת כעדות יחידה. אשר על כן, אף בעניין זה הזהרתי את עצמי כי עדות יחידה בפני ועלי לבחון אותה בקפידה רבה.

 

המתלוננת העידה, כי לאחר שארבעה שוטרים הרימו את השיכור פינו אותו לרח' שמאי, היא התעקשה לקבל את פרטי הנאשם, לא הסתפקה בפרטיו של השוטר עידן אטיאס והלה התרחק. אז הגיע אליה הנאשם, התקרב אליה ממש מול הפנים, הוא היה גבוה יותר ממנה, הוריד את פניו אליה והצביע בפניה על תג שמו, החל לצעוק עליה כל מיני דברים, ובשלב מסוים אמר לה, שאם היא רוצה להתלונן עליו במח"ש  שתגיד להם גם שקרא לה מטומטמת. גם משהטיח הסנגור בפניה, כי בניגוד לעדותה  היחידה 4 אזרחים ו-3 שוטרים טוענים כי לא אמרו לה "מטומטמת", נשארה עדה זו איתנה בגרסתה. את השוני בין גרסתה לגרסת האחרים הסבירה בכך שאותה אמירה מצד הנאשם, שכללה את המילה "מטומטמת", נאמרה במרחק של 5 מ' מהשוטרים ולכן הם לא יכלו לשמוע התבטאות זו והגיוני שאף אחד לא שמע.

 

כפי שציינתי לעיל, עדה זו הותירה בלבי רושם מהימן ואף לא מצאתי כל מניע בגינו תטפול על הנאשם אשמת שווא גם בסוגיה האמורה, התרשמותי החיובית מהעדה נותרה בעינה והסברה את השוני בין גרסתה לגרסת עדי ההגנה מקובל עלי.

זאת ועוד, בנסיבות, כפי שציינה העדה, בהן נאמרה אותה אמירה, לא מצאתי מקום לטעות או לבלבול מצד המתלוננת משייחסה  את אותה אמירה דווקא לנאשם. הנאשם הודה, כי בסיום הטיפול בשיכור ניגש בעצמו למתלוננת. יש בכך כדי לחזק את גרסתה באשר למפגש פנים מול פנים בינה לבין הנאשם, אשר במסגרתו נאמרה אותה אמירה, כשבקרבתם לא היו נוכחים שוטרים נוספים או אזרחים. בנוסף, עדה זו אישרה, כי היה לה ויכוח מילולי גם עם אנשים אחרים שנכחו במקום ואלה כינוה "יפת נפש", ועולה בבירור מעדותה, כי ידעה להבחין בין הדברים שהטיחו בפניה אותם אנשים לבין מה שאמר לה  הנאשם.

נוכח הסתייגותה של המתלוננת מאופן טיפול הנאשם בשיכור, כשהיא צועקת על הנאשם, מחד גיסא,  ולנוכח המשימה שעמדה בפני הנאשם, פינוי השיכור בהקדם, משימה אשר מסתבר שלא הייתה פשוטה, מאידך גיסא, הדעת נותנת, כי השיג והשיח בין המתלוננת לבין הנאשם לא התנהל באווירה נעימה.  כך גם עולה מעדות המתלוננת שסיפרה, כי משניגש אליה הנאשם בסיום האירוע צעק עליה "כל מיני דברים". משכך, לא ניתן לומר כי האמירה המיוחסת לנאשם אינה מתיישבת כלל וכלל עם האווירה הבלתי נעימה ששררה בין השניים. גם מטעם זה, גרסת המתלוננת בדבר אותה "הצעה" של הנאשם כי תתלונן עליו במח"ש גם משום שקרא לה "מטומטמת", אמינה עלי.

זאת ועוד,לו רצתה העדה לסבך את הנאשם על לא עוול בכפו בשל אופן התנהלותו כלפי השיכור, אשר לא היתה מקובלת עליה כלל ועיקר, היה מצופה כי תייחס לו התבטאות לא ראויה כלפיה בדרגת חומרה רבה יותר, ולא היא.

לכך אוסיף, כי לא שוכנעתי מההסבר שנתן הנאשם לאי ההתאמה בין גרסתו במח"ש לבין גרסתו בעדותו בפני בענין מסירת פרטיו למתלוננת, כפי שצויין לעיל.

כמו כן, מצאתי להתייחס לדבריו של הנאשם, בעדותו בפני, ולפיהם הוא אינו  מתעצבן כאשר הוא נדרש פעם אחר פעם לטפל באותה בעיה, להרים את השיכורים, והתייחסותו למשימה חוזרת ונשנית של פינוי שיכורים היא כמו התייחסותו לטיפול שגרתי בחפץ חשוד, זאת עבודתו ואוהב לעשות אותה. כן העיד, כי במהלך עבודתו הוא רגיל לשמוע כל מיני תגובות "...ואתה כבר נהיה חסין לגבי הכל". מדבריו אלה ניתן להבין, כי את הממשקים הבלתי נעימים, בלשון המעטה, עם שיכורים, כמו בנסיבות כפי שתוארו בפני, ואת הצעקות והבקורת מצד אזרחים מקבל הנאשם בשוויון נפש. אודה על האמת, הגם ששוכנעתי כי הנאשם אוהב את עבודתו, לא שוכנעתי כי גם במקרה שבפני היה הנאשם "חסין" בפני הבקורת והצעקות שהופנו כלפיו מצד המתלוננת. נוכח האופן בו ביטאה הלה את מחאתה על הדרך בה טיפל בשיכור, נראה, כי היה בכך כדי להקשות עליו למלא את משימתו, ולא בכדי העיד, השוטר עידן אטיאס, כי עם הגיעו למקום האירוע הוא נדרש לטפל במתלוננת ולהרחיקה מהמקום. לכן, ספק בלבי אם גם להתנהגות זו של  המתלוננת נשאר הנאשם אדיש.

 

למרות התרשמותי החיובית מהעדה בסוגית ההתבטאות כלפיה, מאחר ומדובר בעדות יחידה, השונה באופן מהותי מגרסת הנאשם, מצאתי להתייחס גם  לעדויות של עדי ההגנה בסוגיה זו.

אקדים ואומר שלא מצאתי כי בעדויותיהם של אלה יש כדי לסייע להגנת הנאשם  ולשנות את עמדתי המצוינת לעיל. במה דברים אמורים?

עה/4 נשאל אם השוטר אמר למתלוננת מטומטמת. על כך, השיב, שהוא חושב שאמר זאת בחור שעבד אצלו. בהמשך, סייג דבריו אלה והעיד  שאינו זוכר מה ענה אותו בחור למתלוננת והוסיף ואמר כי אינו זוכר אם הלה אמר לה מטומטמת או לא. לאור גרסתו המשתנה של עד זה לשאלה הספציפית שנשאל, ולאור התרשמותי מעד זה, כפי שצויין לעיל בפרק המתייחס לאישום הראשון, התקשיתי לסמוך על עדותו  ממנה עולה כי השוטר, היינו, הנאשם, רק אמר למתלוננת שתלך להתלונן.

עה/3, עידן אטיאס, העיד, כי אינו זוכר התבטאות כזו וכדבריו: "אם היה דבר כזה בטוח שהייתי זוכר, זה לא משהו רגיל". נוכח התרשמותי , מעדותו המגמתית של עד זה, כפי שציינתי לעיל, לא מצאתי כי אוכל לסמוך על דבריו אלו.

גם עה/1 העידה, כי לא שמעה התבטאויות מסוג זה. אולם, כאמור, מגרסתה עולה, כי לא צפתה במתרחש לכל אורך האירוע.

שושנה צוונבר, שהודעתה הוגשה בהסכמה,  סיפרה במח"ש, כי לא שמעה אמירה לא ראויה מצד השוטרים כלפי המתלוננת, אך גם מהודעתה עולה, שהיא לא הייתה עדת ראיה לאורך כל התנהלות האירוע ונכנסה לחנות לטפל בלקוחות. לכן, גם בגרסה שמסרה ב-נ/6 אין כדי לשלול את האפשרות כי ההתבטאות המיוחסת לנאשם אכן נאמרה על ידו.

 

נוכח כל האמור לעיל, עדיפה עלי גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשם ואני קובעת, כי הנאשם התבטא כלפיה באמירה המיוחסת לו בכתב האישום.

 

אשר על כן, מונחת, כאמור, לפתחו של בית הדין השאלה,האם האמירה הנ"ל מהווה עבירת משמעת, שעניינה נקיטת לשון גסה או בלתי אדיבה.

 

משוטר מצופה, כי בממשקיו עם הצבור והאזרח להגיב במקצועיות ובאיפוק ולנקוט בלשון מנומסת ואדיבה, לרבות במקרה של קנטרנות והפרעה מצד אזרח, וכפי שנקבע בביד"ע 19/99 בעניינו של השוטר איתן עובדיה :"...וזה אחד ממבחניו הקשים של השוטר כנציג החוק".

 

בבואי להחליט בסוגיה זו, נתתי דעתי לנסיבות הספציפיות של המקרה, מהן עולה, כאמור, כי המתלוננת הפריעה לנאשם למלא את תפקידו, בין היתר, משהביעה באמירות כאלה ואחרות את מחאתה כלפיו על אופן התנהלותו ביחס לשיכור, כשהנאשם מצידו סבור כי הוא פועל כשורה. בנסיבות אלה ניתן, מצד אחד, לראות את הדברים שנאמרו מפיו כפשוטם. דהיינו, באמירתו הנ"ל  הפנה  הנאשם את המתלוננת למח"ש להתלונן עליו ככל העולה על רוחה בהביעו בכך בקורת וכעס על אופן התנהגותה כלפיו. מצד שני, הגם שהנאשם לא קרא באופן ישיר למתלוננת "מטומטמת", לא מן הנמנע שבאמירה המיוחסת לו, אשר כללה את המילה  "מטומטמת", היתה רמיזה לכינוי המתלוננת ע"י הנאשם בכינוי הנ"ל.

לאור האמור לעיל, בהעדר אפשרות לקבוע  ממצא חד משמעי באשר לפרשנות שיש לייחס לאותה אמירה, נותר בלבי ספק באם אותה התבטאות עולה בנסיבות המקרה כדי עבירת משמעת שעניינה נקיטת לשון גסה או בלתי אדיבה.

 

סוף דבר; הנני מזכה, מחמת הספק, את הנאשם מעבירת שימוש בכוח שלא כדין,  ומעבירת נקיטת לשון גסה או בלתי אדיבה.

 

בשולי הכרעת הדין מצאתי להעיר, כי עולה מעדותו של חוקר מח"ש  שהחקירה לא מוצתה עד תום, במיוחד ככל שהדבר נוגע לעד מרכזי, הוא השיכור שכלפיו נטען ע"י עדת ראיה, המתלוננת, כי ננקט נגדו שימוש בכוח לא מידתי. גם אם אין וודאות כי ניתן היה ללמוד ממי שהיה שיכור בעת האירוע על שהתרחש באירוע בו היה מעורב, היה מקום למצות את הליך איתורו של הלה על מנת לחקור אותו. אף חוקר מח"ש בעדותו בבית הדין הודה,  בהגינותו, כי חשוב היה לחקור את  השיכור, אך, לדבריו,  הדבר לא התאפשר מאחר ולא ניתן היה לאתר את השיכור בהיותו מחוסר בית. יודגש, שהנאשם מסר בחקירה כי השיכור הזדהה בפניו באמצעות תעודת הזיהוי שלו ובהתאם לכך הוא  בדק במסוף המשטרתי את פרטיו של הלה.  מן הראוי היה שהחוקר יאמת פרט זה בניסיון לאתר את השיכור.

 

 

ניתן והודע היום, ‏07 ספטמבר 2009, בנוכחות הצדדים.

 

 

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

 

 

                                                                                                                                         

                                                                                                                                  

                   

 

שופטת _______________

                                                                                                                                       סנ"צ אירית מור

 

רוצה תוצאות? התקשר/י עכשיו!
08-6344344   |   050-2777172

לפרטים נוספים צור/י קשר



בניית אתרים - טואול