עורך דין שוטרים

המשך דיון היום ‏א' אדר תש"ע, 15.2.10, בתיק ביד"מ 00/08, בנוכחות: התובע – פקד עמי גרנובסקי, עו"ד, הנאשמים וב"כ עו"ד איציק כהן:

 

הכרעת דין

 

אנו מודיעים על זיכויים של הנאשמים.

 

הנאשמים הואשמו בכתב האישום בעבירות שימוש בכח שלא כדין, עבירה על סעיף 19(א) לתוספת לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), תשס"ו – 2006; בהתרשלות במילוי תפקיד, עבירה על סעיף 2 לתוספת לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), תשס"ו – 2006; ונאשם 1 הואשם אף בהתנהגות שאינה הולמת שוטר, עבירה על סעיף 3 לתוספת לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), תשס"ו – 2006.

 

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 29.4.07 ליוו הנאשמים עצורים מאילת לבאר שבע, ברכב משטרתי יעודי לליווי עצורים. המתלונן היה בין העצורים שברכב. על רקע דין ודברים שהתפתח בין המתלונן לנאשם 1, שסרב לתת למתלונן מעדנים, הוציאו הנאשמים את המתלונן מחלקו האחורי של הרכב. נאשם 2 החזיק בו, ונאשם 1 פתח את אזיקיו בהם היו כבולות ידיו מלפנים, וכבל את ידיו בחוזקה לאחור. הנאשמים העבירוהו לחלקו האמצעי של הרכב. בהמשך הנסיעה הלין המתלונן באזני הנאשמים על כך שהכבלים לוחצים וביקש לשחררם. במהלך חילופי קללות עם נאשם 1, אמר לו נאשם 1: "מאנייק", "בן זונה", וכן הוסיף באזני שאר העצורים, כי המתלונן הינו מלשין, סמוי, עד תביעה שהפיל חברים.

עוד נטען בכתב האישום, כי במהלך הנסיעה בעט המתלונן בקיר ברזל ברכב. בתגובה בלם נאשם 1 את הרכב, והמתלונן שהיה אזוק עם ידיו מאחור, הועף ונחבט בראשו, גבתו נחבלה והוא דימם. הנאשמים ירדו מהרכב, נאשם 2 פתח את דלת התא בו ישב המתלונן, נאשם 1 נכנס לרכב, משך את המתלונן, הורידו לרצפה, הכהו באגרופים וסטר על פניו. נאשם 2 בעט במתלונן, בעודו שוכב על הכביש. כתוצאה מכך, נגרמו למתלונן פצעי שפשוף במצחו ובלחיו, המטומה בעפעף שמאל, קרע עמוק בגבה ורגישות בשיניים.

 

בגין המעשים המתוארים, הואשמו הנאשמים בשימוש בכוח שלא כדין.

בגין כבילתו כשידיו מאחור, מבלי לוודא שמירת בטיחותו כנוסע, הואשמו הנאשמים בהתרשלות.

בגין התבטאויותיו, הואשם נאשם 1 בהתנהגות שאינה הולמת שוטר.

 

התשובה לאישום

בתשובתו לאישום כפר בא כוח הנאשמים במיוחס להם. לדבריו, כבילתו של המתלונן מאחורי הגב הייתה בסמכות, כל עצור חייב לנסוע כבול, ומבחינת הסיכון בעת הנסיעה, אין כל הבדל בין כבילה מלפנים לכבילה מאחור; נאשם 1 לא אמר את הדברים המיוחסים לו;  ברגע שפתחו הנאשמים את דלת הרכב, המתלונן קפץ עליהם, או שהיה במהלך בעיטה או ניסיון בעיטה, הם

הורידו אותו לרצפה על מנת להרגיעו, והוא כבר נפל על הכביש. הם לא הכו אותו ולא בעטו בו; החבלות לא נגרמו כתוצאה ממעשיהם.

 

דיון והכרעה

העובדות המוסכמות

לאחר ששמענו את העדים ועיינו בחומר הראיות שהוגש לנו נראה, כי אין מחלוקת בין הצדדים על העובדות כדלקמן:

-        תחילתו של האירוע בתחנת המשטרה באילת, טרם הסעת המתלונן, יחד עם עצורים אחרים, ברכב ליווי עצורים ( להלן- הרכב), מאילת לבאר שבע. בשל התנהגות המתלונן ברכב, כבל נאשם 1 את ידיו מאחור והעבירו מהתא האחורי למושב האמצעי שברכב - תא טעוני הפרדה.

-        במהלך הנסיעה מתחנת המשטרה באילת עד לתחנת הדלק ביציאה מהעיר, ובזמן העצירה לתדלוק, התפתח דין ודברים בין המתלונן לנאשם 1, על רקע דרישת המתלונן לפתוח או לשחרר את האזיקים שעל ידיו, בטענה, כי הם לוחצים לו.

-        במהלך הנסיעה המתלונן קילל.

-        בשלב מסוים עצר נאשם 1, שנהג ברכב, את הרכב. כתוצאה מכך נחבל המתלונן בגבה.

-        אחד מהנאשמים פתח את דלת ההזזה שבצד ימין של הרכב. לאחר מכן היה המתלונן שרוע  על הכביש.

-        בסיום האירוע, נצפו על פני המתלונן חבלות נוספות, מעבר לזו שבגבה.

-        התביעה הסכימה, כי  ההמטומה בעפעף שמאל של המתלונן, אינה בהכרח תוצאה של מכת אגרוף.

 

הסוגיות העובדתיות השנויות במחלוקת

-        האם הנאשמים השתמשו בכוח כלפי המתלונן, כמיוחס להם בכתב האישום - האם נאשם 1 משך את המתלונן, הכה אותו באגרופים וסטר על פניו והאם נאשם 2 בעט במתלונן.

-        האם גרמו הנאשמים במעשיהם לחבלות בגוף המתלונן, כמתואר בכתב האישום.

-        האם נאשם 1 התבטא כלפי המתלונן, כנטען בכתב האישום.

-        האם בלם נאשם 1 את הרכב בבלימת חירום, בתגובה להתנהגות המתלונן במהלך הנסיעה, כך שהמתלונן נחבט בראשו ונחבל בגבה.

 

הסוגיות המשפטיות השנויות במחלוקת

בהתבסס על ההכרעה בסוגיות העובדתיות האמורות -

-        האם השימוש בכוח מצד הנאשמים הוא בבחינת שימוש בכוח שלא כדין.

-        האם התבטאויות נאשם 1 כלפי המתלונן עולות כדי התנהגות שאינה הולמת שוטר.

-        האם התרשלו הנאשמים כשכבלו את המתלונן עם ידיו לאחור, מבלי לוודא את שמירת בטיחותו כנוסע.

 

לצורך הכרעה במחלוקות העובדתיות, נבחן את מהימנות עדי התביעה וההגנה.

 

מהימנות עדי התביעה:

המתלונן,  עד התביעה המרכזי, העיד על כך שלאחר שנכבל בידיו מאחור, ביקש מנאשם 1, במהלך הנסיעה, שיפתח לו את האזיקים, כי הם לוחצים לו. בשל כך התפתח ויכוח בינו לבין נאשם 1, שהגיע עד לכדי קללות "יא מניאק, יא זה, הוא מחזיר לי ואני מחזיר לו...". נאשם 1 אמר לו: "תשב בשקט יא מניאק" וכך גם התבטא כלפיו בתחנת הדלק. מאחר ונאשם 1 לא הקשיב לו, הוא בעט בפח שלפניו, אשר הפריד בין התא האמצעי בו ישב לתא הקדמי ברכב, בו ישבו הנאשמים. הוא דחה את שהוטח בפניו, כי בעט בדלת הצדדית כשהוא שוכב על הספסל, ונימק זאת בכך שבסיטואציה של הרמת רגליים, כשכל הגוף נשען על ידיים כבולות כואבות וכחולות, הוא לא יכול לבעוט. גם את האפשרות שהעלה בפניו הסנגור, קרי, שכיבה על הבטן כשהידיים מאחורי הגב ובעיטה עם הרגליים לכיוון הדלת שבצד, דחה, בטענה שבמצב כזה כשהזינזאנה בנסיעה, היה אמור ליפול על הפנים. עוד העיד, כי בתגובה לבעיטה בפח, עצר נאשם 1 את הרכב עצירת פתע. ראשו נחבט לפנים והוא נחבל בגבה. לאחר עצירת הרכב ב"ברקס מכה אחת", יצאו שני הנאשמים מהניידת, נאשם 2 פתח את הדלת ונאשם 1 נכנס לתוך הניידת והחל להדוף אותו באגרופים, במכות, "סריה של אגרופים", בעודו יושב בפנים כבול מאחור ולמרות שדימם. שני הנאשמים משכו אותו מהניידת החוצה. הוא נפל על הרצפה, נאשם 1 נתן לו סטירות ובוקסים, נאשם 2 הצטרף אליו בבעיטה או שתיים. לאחר שנרגעו, הזמינו תגבורת. לשאלה, היכן הוכה בגופו, ענה, שבתוך הניידת הוכה באגרופים באזור החזה ובפנים, ומחוץ לניידת, בהיותו על הרצפה, האגרופים לוו בבעיטות. הוא אינו זוכר כמה, אך זוכר שאחת הבעיטות היתה באזור הפנים, ואז נצמד ראשו לטסה של האוטו.כן ציין, שקיבל בעיטות בגוף, אך אינו זוכר היכן. משהטיח בו הסנגור, כי כאשר פתחו את דלת ההזזה הוא קפץ על השוטרים, השיב שהם שקרנים. באשר לטענת ההגנה, כי השפשופים שבפניו הם מהרצפה כשניסה להיאבק בנאשמים, ענה שנחבל ממכות והכל ממכות.

 

בעת שבחנו את עדותו של המתלונן בפנינו, לא יכולנו שלא לתת דעתנו לכך, שמדובר במי שלחובתו הרשעות רבות בפלילים, לרבות בגין תקיפת שוטרים ובריחה ממשמורת חוקית, אשר אף ריצה שבעה מאסרים בפועל.

 בע"פ 406/78 דב יוסף בשירי נגד מדינת ישראל,פד"י לד(3) 393, בעמ' 422 קבע ביהמ"ש:

"...גם לא מן המותר להזכיר כי העובדה שהעד הוא בעל עבר פלילי או כי הוא שותף לעבירה או מעורב בדבר עבירה, אינה פוסלת עדותו ואינה שוללת ממנה כשלעצמה כל משקל. כמובן שיש באלו כדי להכתיב זהירות כפולה ומכופלת בעת בחינת העדות, אך אין בכך כדי למנוע הסתמכות על דבריו של העד, אם בית המשפט מגיע לכלל מסקנה כי אמת בפיו".

 

אשר על כן, בחנו את עדותו של המתלונן בקפידה כמפורט להלן.

מצאנו בעדות המתלונן את הפגמים הבאים:

 

 חוסר עקביות:

מעורבות הנאשמים באירוע –

גרסת המתלונן לא הייתה עקבית וסדורה באשר למעורבות הנאשמים באירוע, ככל שהיא נוגעת לשימוש בכוח שננקט כלפיו, ובמיוחד בעניין זהות השוטר שנקט כלפיו בכוח.

כך למשל, בחקירתו הראשית העיד, כי שני הנאשמים משכוהו מהניידת החוצה, בעוד שבחקירתו הנגדית אמר, שכל הוויכוח היה עם נאשם 1 ונאשם זה הוא ששלף אותו החוצה מהניידת וכבל אותו. גרסה זו שונה מזו שמסר במח"ש, שם סיפר שנאשם 2 הוא זה שפתח בעצבים את דלת הרכב והוציאו מהניידת. לשוני זה הגיב המתלונן בכך שאמר, שבמח"ש  זכר טוב יותר. עוד הטיח הסנגור במתלונן, כי במכתב התלונה למח"ש, שכתבה עוה"ד שלו, ציינה שרק נאשם 1 הכהו וכלל לא הזכירה את נאשם 2, למעט ציון שמו. המתלונן הסביר זאת בכך שהוא אמר לה את כל מה שקרה וציין בפניה את שמו של נאשם 2. הוא שלל את האפשרות שעורכת הדין שכחה להתייחס לנאשם 2, ואמר, שיכול להיות שמעורבותו של נאשם 2 היתה פרט שולי. משהמשיך הסנגור להקשות עליו בנקודה זו ושאלו אם הבעיטה שבעט בו, לגרסתו, נאשם 2, כשהוא שוכב על הרצפה, זה פרט שולי, השיב, שלא סיפר לעוה"ד "הכל הכל הכל".

תשובות המתלונן, בניסיון ליישב את הסתירות בגרסאותיו, השתנו בהתאם ל"מצוקה" אליה נקלע. הסתירות שהתגלו בין גרסאותיו באשר לזהות השוטר שהשתמש נגדו בכוח, הן סתירות מהותיות הנוגעות ללבה של המחלוקת העובדתית, והסבריו אינם מניחים את הדעת.

 

הכאה בניידת –

אי התאמה נוספת בסוגיה האמורה, מצאנו בעובדה, אשר הוטחה במתלונן ואשר לא נסתרה בראיות התביעה, והיא, שבמכתב התלונה של עוה"ד שלו לא מצוין כלל שהוא הוכה בניידת, זאת  בניגוד לגרסתו בפנינו. בהתייחסו לשוני זה, אמר המתלונן שהוא סיפר לעוה"ד דברים, היא רשמה, "ומה היא הבינה זה שלה". המפגש ביניהם  במעצר לא ארך זמן רב והוא סיפר לה בקצרה את שאירע.

תשובה זו אינה מקובלת עלינו. נזכיר, כי בתשובה לשאלה אחרת ששאלו הסנגור, אמר המתלונן, כי הסביר לעוה"ד את כל מה שקרה. יתרה מכך, מאחר והשימוש בכוח שמייחס המתלונן לנאשם 1 בשלב בו היה בניידת אינו שימוש בכוח של מה בכך, אין זה סביר שעוה"ד שלו בחרה להתעלם מאירוע שכזה במכתב התלונה שכתבה. לכך נוסיף, כי עפ"י עובדות כתב האישום, לא מיוחס למי מהנאשמים, שימוש בכוח כלפי המתלונן בעודו בניידת, למעט משיכתו מן הרכב.

 

חוסר עקביותנוספת בגרסת המתלונן מצאנו גם בהתייחסותו לטענה שהטיח בו הסנגור, לפיה, לאחר עצירת הפתע, הוא הכין עצמו לכך שהשוטרים ייגשו אליו, ומייד כשפתחו את הדלת ניסה לבעוט בהם. המתלונן דחה טענה זו ואמר, שעם יציאת הנאשמים מהרכב, התמקד במכה שקיבל, הרגיש שהגבה כואבת, ולא התמקד ביציאת הנאשמים מן הרכב ובפתיחת הדלת.

לא שוכנענו מדבריו אלה, שכן בהמשך דבריו אמר: "אחד יורד מולי, זה שישב ליד הנהג יורד ופותח את הדלת". מדברים אלה ניכר בבירור, כי לאחר עצירת הרכב בפתאומיות, המתלונן היה ממוקד בשוטרים ולא במכה שקיבל, עד כי שם לב מי ירד מהרכב, מהיכן ירד, ומי פתח את דלת הרכב.

 

הסתירות וחוסר העקביות בגרסאות שמסר המתלונן יורדות לשורשו של עניין, בהיותן נשוא המחלוקת העובדתית שבין הצדדים.

 

חוסר סבירות:

החבלות – האם תומכות בגרסת המתלונן –

בחנואת סבירות גרסת המתלונן בהתייחס לתיאור השימוש בכוח שהופעל כלפיו, נוכח החבלות שנגרמו לו במהלך האירוע. יוער, כי הן מהראיות והעדויות שהוצגו בפנינו והן מעובדות כתב האישום עולה, כי בשלב בו המתלונן היה בניידת הוא נחבל רק בגבה. החבלות הנוספות המפורטות בכתב האישום, נגרמו  בשלב שלאחר עצירת הרכב לצד הדרך.

הסנגור הטיח במתלונן, שלפי התיעוד הרפואי בעניינו, ת/9, למעט שפשופים בפנים וחבלה באזור העפעף, לא נגרמו לו חבלות נוספות. על כך השיב המתלונן, שסימן יכול להופיע אחרי יומיים שלושה. משהקשה עליו הסנגור ואמר לו שיום למחרת האירוע בדק אותו רופא בית המעצר, ולא רשם סימנים נוספים מעבר לחבלות שבתיעוד הרפואי, ענה, שלא כל בעיטה או אגרוף גורמים לפצע. משטען בפניו הסנגור, כי גם בבדיקה נוספת ע"י רופא בית המעצר, 3-4 ימים אחרי המקרה, לא נמצאו על גופו סימנים מלבד החבלות בפנים, השיב, שלא בא לרופא להתלונן בקשר לתלונה במח"ש. לטענת הסנגור, כי הרופא כן התייחס לתלונה במח"ש, השיב המתלונן: "זה הוא רושם. אני לא יודע מה הוא רשם",  "הוא יכול לרשום מה שהוא רוצה, הוא גם איש מדים".

תמוה, כי חרף האגרופים והבעיטות שקיבל, לטענתו, מהנאשמים, בפנים ובאזורים אחרים בכל הגוף, נחבל המתלונן רק בפניו. לכך נוסיף, כי לא נחה דעתנו מההסברים שנתן המתלונן להעדר תיעוד חבלות נוספות על גופו, חרף הבדיקות הרפואיות שעבר.

 

הסנגור הטיח במתלונן, כי השפשופים שנגרמו לו בפנים הם תוצאה של נפילתו לרצפה וניסיונו להיאבק בנאשמים. המתלונן השיב, שהכל ממכות. עם זאת, אישר המתלונן בחקירתו הנגדית, כי השתולל על הרצפה וניסה עם כל הגוף והרגליים להתגונן מהמכות, בכך שהתהפך והרחיק את הנאשמים מעליו באמצעות רגליו. "זה אינסטינקט של בן אדם. אתה מצפה מבן אדם שישב על הרצפה ויפוצצו אותו במכות והוא ישב בשקט"? 

לא מן הנמנע, אפוא, כי פצעי השפשוף בפנים, במצח ובלחי, נגרמו מהשתוללות המתלונן, עת שכב על הכביש ולא ממכות אגרוף ובעיטות, כטענתו. חיזוק לכך מצאנו בחוות דעת מומחה, ת/ 7, בחלק של הסיכום: "א.  פצעי השפשוף יכולים להיגרם מהחלקה של צד השמאלי של הראש על משטח נוקשה ולא חלק".

באשר להמטומה בעפעף שמאל, נאמר ב-ת/7, בסעיף ב' לסיכום: "הדימומים התת עוריים בעפעפיים יכולים להיגרם מחבלה קהה ישירה (מכה), כמו מכת אגרוף". בהתייחס לכך הצהיר התובע, כי מוסכם שממצאי חבלה אלה, אינם בהכרח תוצאה של מכת אגרוף.

נוסיף, כי גם המתלונן עצמו לא שלל את האפשרות, שהשפשופים בפניו נעוצים בחיכוך בכביש, שכן, משנשאל אם הוא מסכים שהשריטות והשפשופים הם כתוצאה מהרצפה או שחושב שזה מהבעיטות שבעטו בו, ענה: "אני לא יודע ממה זה קרה לי, יכול להיות שזה מהכביש, שהשתפשפתי על הכביש, זה יכול להיות כתוצאה מהמשיכה שהוא משך אותי ברצפה אז השתפשפתי או בכביש או בחול או בכל מה שהיה שם, האוטו על הכביש אז מהכביש בטוח". בהמשך השיב לסנגור באותו עניין: "אני לא אמרתי לך שזה בטח משפשוף, אני הייתי על הכביש, זה יכול להיות מכל מצב".

 

באשר לרגישות בשיניים, אשר גם לגביה נטען בכתב האישום, כי הנאשמים אחראים לה, לא הובאה בפנינו כל ראיה או תיעוד רפואי לכך, למעט גרסת המתלונן בעדותו בפנינו ולפיה, כתוצאה מאחת הבעיטות נשברה לו חצי שן טוחנת. יודגש, כי בגיליון הטיפולים, נ/5, מצוין במפורש, כי לא ניתן לייחס שבר בשן 25 לחבלה.

 

ממכלול הדברים מתבקשת המסקנה, כי אין בממצאי החבלות כדי להוות תימוכין לגרסת המתלונן באשר לשימוש בכוח שהופעל נגדו.

 

עדי התביעה הנוספים:

בחנו את גרסת עדי התביעה הנוספים אשר נסעו יחד עם המתלונן בניידת הליווי.

 

עת/2 העיד, כי במועד האירוע נסע עם המתלונן ברכב הליווי, לאחר שנשפט למאסרו השישי.

נציין כבר עתה, כי אין בעובדת היות העד עבריין כדי לשלול על הסף את מהימנותו, ואולם, כמוזכר לעיל, בשל עברו הפלילי בחנו גם את גרסתו בקפידה יתירה.

לדברי העד, בבוקרו של אותו יום הגיע נאשם 1 למעצר בתחנת אילת, נכנס לתאו של המתלונן והתווכח עימו. הוא והעצורים האחרים הוכנסו לתא האחורי ברכב. המתלונן נלקח לתא האמצעי, המיועד לטעוני הגנה, כשידיו כבולות מאחור.גרסה זו שונה מגרסת המתלונן שכן, מעדותו של המתלונן עולה, כי תחילה הוכנס לתא האחורי ובעקבות תגובתו לסירוב לתת לו מעדנים, הוצא מהרכב, נכבל מאחור והוכנס לתא האמצעי.

 

עוד העיד העד, כי המתלונן ביקש מנאשם 1 שישחרר אותו, ואז הנאשם אמר לו: "תסתום את הפה שלך יא סמוי יא טעון הגנה, אתה פתחת על אנשים, תגיד תודה ששמתי אותך במקום הזה ולא שמתי אותך איתם", סמוי וקללות כאלה. המתלונן אמר לו: "יא נאצי, בוא תשחרר אותי, למה אתה מתנהג אלי כמו נאצי, אצל הנאצים ככה קושרים בני אדם". נאשם 1 התעצבן ונתן ברקס פתאומי באמצע הכביש כשהרכב נוסע במהירות וכל העצורים נכנסו  בברזל, עלו אחד על השני, אך לא נגרם להם נזק.

למותר לציין, שגרסה זו באשר לסיבה לעצירת הפתע היא בגדר סברה בלבד, שכן עפ"י גרסתו, לא היה לו קשר עין במהלך הנסיעה עם נאשם 1. לדבריו, כאשר יושבים בתא האמצעי - תא טעוני ההגנה, לא ניתן לראות את הנהג, ומהמקום בו ישב הוא ברכב, בתא האחורי, לא ניתן היה לראות את המתלונן, בשל מחיצה אטומה בין שני התאים. עוד נוסיף, כי ההסבר שנתן העד לעצירת הרכב בפתאומיות, שונה מהסיבה שציין המתלונן בעדותו, קרי, הבעיטה שבעט המתלונן בפח שלפניו.

 

גם באשר לנסיבות נפילת המתלונן מהרכב, מבוססת עדותו של עת/2 על השערה, שכן לדבריו, לא ראה את הנאשם 1 פותח את הדלת, לא היה עד לנסיבות הוצאת המתלונן מהרכב ולא ראה את המתלונן נופל. הוא הבחין במתלונן על הרצפה, בין רגלי נאשם 1 ומכך הסיק  שנאשם 1 הפיל את המתלונן. "נאשם 1 ירד מהאוטו, הוא פתח את הדלת, לא ראיתי אותו כשפתח את הדלת אבל הוא פתח את הדלת ואיך שהבנתי לפי שהסתכלתי ככה מהחלון ראיתי את המתלונן זרוק על הרצפה וכולו דם בפנים זרוק בין הרגלים של נאשם 1".

 

עדותו שונה מגרסת המתלונן אף בכל הנוגע לשימוש בכוח בו נקטו הנאשמים. לגרסתו, המתלונן היה עם הפנים לרצפה ונאשם 1 נתן לו אגרופים בחלק האחורי של הראש. נאשם 1 סובב את המתלונן וכשראה את פניו, החל לקרוא לעזרה במכשיר הקשר ונתן למתלונן לשתות מים.  בשונה מעדות המתלונן, הוא לא סיפר על מתן בעיטות מצד נאשם 1 בעת שהמתלונן היה מחוץ לרכב וגם לא סיפר שנאשם 2 הצטרף ובעט במתלונן בעיטה, שתיים. יתרה מכך, העד השיב לסנגור לגבי נאשם 2: "אלון, הבן אדם הזה לא ראיתי אותו בנסיעה, ראיתי אותו בהתחלה אבל אלון לא עשה כלום, לא ראיתי עליו כלום".

בהקשר זה, בחנו את יכולתו של העד לראות את שהתרחש מחוץ לרכב הטרנזיט, בעת שישב בו מאחור. לדבריו ראה את המתרחש, חרף העובדה שכאשר מזיזים את דלת ההזזה היא מכסה את החלון בחלקו, וחרף העובדה שעל גבי החלונות בטרנזיט, היו עיגולי פלסטיק מחוררים בצבע כסף וסורגים. עוד אמר בעניין זה, כי: "אני חייב לקום ולשים את הראש שלי על הזכוכית  כדי לראות". גם אם אכן נצמד העד לחלון שבצד הימני, התעורר בליבנו ספק, אם יכול היה להבחין במתרחש. ספק זה התעצם גם נוכח הסתירות בין גרסתו לגרסת שאר העדים, באשר לשימוש בכוח שננקט כלפי המתלונן. לצערנו, נושא זה אינו ניתן להבהרה, לאור העובדה שתיעוד הרכב בתמונות, ת/3, שצולמו ע"י חוקר מח"ש, אינו תורם דבר בסוגיה זו, ומאחר וכיום לא קיימות יותר ניידות מסוג זה.  

נוסיף כבר עתה, כי ספק זה קיים גם באשר ליכולתו של עת/4, שישב אף הוא ברכב, לקלוט בעיניו את שהתרחש מחוץ לרכב. 

 

בהמשך העיד עת/2, כי כאשר נאשם 1 ירד בתחנת הדלק, הוא קילל את המתלונן ללא כל סיבה, והמתלונן כלל לא ענה לו. גם בנסיעה מהתחנה ועד תחנת הדלק המתלונן לא קילל, אם כי לא שתק ואמר לנאשם 1 שישחרר אותו. כשאמר לו הסנגור שלא יתחמק, שכן המתלונן קילל את נאשם, ענה העד, כי אינו מתחמק. לדבריו, הכיר את הנאשם ואת המתלונן באותו הזמן בפוסטה, ואין לו אינטרס להפיל את הנאשם או את המתלונן.

התרשמנו, כי דבריו אלה מגמתיים ונועדו להציג המתלונן כ"טלית שכולה תכלת", אשר לא היה כל פסול בהתנהגותו במהלך האירוע. חיזוק לכך מצאנו בהתייחסותו למילה "מניאק". כשנשאל על ידי הסנגור, אם שמע מישהו מקלל "מניאק", עלה מתשובותיו, כי למרות שלטענתו לא זכר את המילה הזו, ייחס אותה לנאשם. אם לא די בכך, בניגוד אליו אישר המתלונן עצמו, בחקירתו הנגדית, כי קילל במילים "בן זונה, מניאק, תזדיין".

 

נוכח האמור לעיל, מצאנו, כי עדותו של עד זה מגמתית. נפלו בה פגמים מהותיים, עד כי לא ניתן להסתמך על גרסתו.

 

עת/4, העיד בפנינו, כי במועד האירוע נסע עם עצורים נוספים לביהמ"ש בבאר שבע.  בדרך נעצרה הפוסטה, הדלת הצדדית נפתחה, הוציאו משם את המתלונן, הוא לא ראה מי הוציא, משכוהו לחול, למדרכה, והרביצו לו. "חבטו בו, לא רואים בבירור, אבל חבטו בו". קודם לכן שמע וויכוח "שמעתי סמוי...משהו כזה...הפלת אנשים...", אך אינו יודע מי אמר זאת. בחקירתו הנגדית אישר את הדברים שמסר במח"ש, לפיהם לא ראה את נאשם 2 מנסה להוריד את המתלונן ולתת לו אגרופים בפנים ומושך אותו ו"... לא רואים מי מושך", בהסבירו זאת בכך שלא ניתן לראות את התא בו ישב המתלונן, "כי זה ברזל אטום בלי חורים".

נוכח העדר היכולת לראות את המתרחש בתא האמצעי בו ישב המתלונן, אין לגרסת העד בדבר משיכת המתלונן על מה להישען והיא בבחינת השערה. חיזוק לכך מצאנו בתשובת העד עצמו, כשהטיח בו הסנגור, כי לא היה ביכולתו לראות את משיכת המתלונן מהניידת, כשאמר: "אני ראיתי אותו נופל על הרצפה, מה הוא סתם נפל?". מדבריו עולה, כי מדובר במסקנה בלבד, לאחר שראה את המתלונן על הרצפה.

לאור דברי העד בעניין חוסר האפשרות לראות את תא ההפרדה, תשובתו לסנגור, כי ראה דם על פני המתלונן בעת שנמשך מהרכב, היא למצער, תמוהה. שוכנענו, אפוא, כי עדותו אינה משקפת את שאירע בניידת עובר ליציאת המתלונן מהרכב. אם לא די בכל אלה, אזי בהמשך חקירתו ענה העד בבירור, כי לא ראה שמושכים את המתלונן.

עוד נשאל העד, אם ניתן לראות מהתא האחורי שנותנים אגרופים בחוץ. לכך ענה, שרואים מהצד. הוא ראה שמרביצים למתלונן, משכוהו מהאוטו, נתנו לו מכות, אגרופים, ולא בעיטות. "אי אפשר לראות את הרגל, רואים חצי, אז רואים רק אגרופים". עוד אמר כי אינו יודע מי הרביץ למתלונן.

 

בחקירתו החוזרת,עומת העד עם דבריו במח"ש, שם חזר פעמיים בפני החוקר על כך שראה שמשכו את המתלונן. הוא ענה, שבמח"ש נשאל בראשונה על רפי, נאשם 1, באם ראהו מושך ומכה באגרופים את המתלונן והשיב שלא ראה שנאשם 1 עשה זאת. משנשאל שוב באשר לגרסתו במח"ש, לפיה ראה שמשכו את המתלונן מהרכב, גררו אותו לחול ודרכו עליו, ענה לתובע, שלא ראה שמשכו אותו אלא ראה אותו עף. משהקשה עליו התובע וציין שוב, כי במח"ש אמר פעמיים שמשכו את המתלונן ענה: "פה במח"ש, זה בדיוק כשזה קרה, עכשיו אני לא זוכר".

 

לאור התשובות הסותרות והמשתנות של העד בנקודה זו, לא מצאנו בתשובתו האחרונה הסבר שיש בו כדי ליישב את אי ההתאמות שצוינו לעיל.

 

מכל המתואר, נוכח הספק אותו ציינו לעיל בהתייחסותנו לעת/2, בעניין שדה הראיה מתוך הרכב, ולאור תשובותיו התמוהות של העד, לא שוכנענו, כי העד יכול היה להבחין בכל שהתרחש מחוץ לרכב, מבעד לחלון הצדדי ברכב, מהתא בו ישב. גם אם, לטענתו, קלט קטעים כאלה ואחרים מהמתרחש, הדעת נותנת שלא יכול היה לקלוט בבירור את שאירע. הוא עצמו אף העיד על כך בעדותו בפנינו ואמר: "בקושי רואים". לכך נוסיף גם את דבריו לפיהם, כשראה שנתנו למתלונן אגרופים, מכות, לא ראה את הנאשמים "ספציפית, מי מהם נתן, מי הרביץ לו...", לא ראה היכן פגעו האגרופים, לא ראה בעיטות, לא ראה שהשעינו את המתלונן על הגלגל. לבסוף אישר שלא ראה הכל.

 

לאור האמור לעיל, לא נוכל לסמוך על עדותו של עד זה, ומשכך גם היא אינה יכולה להוות תימוכין לגרסת המתלונן, באשר לשימוש בכוח כלפיו מצד הנאשמים, ובכלל זה הנסיבות שהביאו לנפילתו על הכביש.

עוד יוער, כי גרסתו של עד זה, לפיה ראה את המתלונן "עף", יכולה להתיישב דווקא עם טענת ההגנה, כי נפילת המתלונן לכביש נבעה מכך שקפץ על הנאשמים עם פתיחת הדלת.

 

 

סיכומו של דבר, לאור הפגמים שמצאנו בגרסת המתלונן ועדי התביעה 2 ו-4  לא מצאנו, כי ניתן לסמוך על גרסתם.

 

 

מהימנות עדי ההגנה:

גרסת הנאשמים שללה מכל וכל שימוש בכוח כלפי המתלונן, למעט תפיסתו על הכביש, על כל המשתמע מכך באשר לממצאים החבלתיים בפניו של המתלונן. בנוסף, דחו הנאשמים על הסף את טענת המתלונן, כי נאשם 1 התבטא כלפיו כנטען בכתב האישום.

 

נאשם 1 העיד בפנינו, כי במועד האירוע שימש כסגן מפקד בית מעצר וליווי של מרחב אילת, ונאשם 2 היה אחראי על הליווי. היה עליהם לקחת 6 עצורים לצפון. כשנכנסו לניידת החל המתלונן לקלל, השתולל ובעט בדופן הניידת שבתא האחורי, וטען שהאזיקים לוחצים. היתה בעיה עם אזיקי הידיים, לכן שמו אצבע כדי שהאזיקים לא יתהדקו, והסבירו למתלונן שלא ישחררו לו אותם יותר. הוא קיבל אישור מקצין הסיור שהגיע למקום, לכבול את המתלונן מאחור ולהעבירו קדימה, לתא ההשגחה, כך שהיו בו שלושה עצורים. מותר היה לאזוק מאחור במהלך הנסיעה, עקב חשש שעצור משתולל ובועט עלול לפגוע בעצורים אחרים, ועלול לגרום נזק, בעזרת האזיקים, לסורגים עד כדי שבירתם. במהלך הנסיעה המתלונן, שהועבר קדימה, לא הפסיק לקלל "נאצים, שוטרים של גסטאפו". לאחר התדלוק בתחנת הדלק, כשהמתלונן ראה, כנראה, שאינם מתייחסים לקללות, החל לבעוט בדופן המפרידה בין השוטרים לעצורים, מאחורי הגב שלו ושל נאשם 2, והחל לבעוט גם בדלת הצדדית. מדובר בדלת עם צירים ועם מנגנון הזזה, אשר עלולה להיתלש מהמקום כתוצאה מבעיטות, כפי שקרה מספר פעמים בעבר. משעבר את הכיכר, אותת ועצר בצד הדרך, במקום בו יש אספלט וכורכר. הוא ונאשם 2 רצו מהר לכיוון הדלת ואמרו למתלונן שיפסיק לבעוט, כי הדלת עלולה להיתלש. המתלונן המשיך לבעוט, השתולל וקילל. נאשם 2 קרא לכוחות נוספים באמצעות מכשיר הקשר, והוא פתח את הדלת, כשנאשם 2 עומד מאחוריו לאבטח. המתלונן המשיך לבעוט לכיוון שלהם וכשהתקרב חטף מהמתלונן בעיטה בחזה ונהדף לאחור. המתלונן, שישב ראשון ליד הדלת הימנית, בעט עם רגליו הכבולות. כסא העצורים היה בגובה כזה, שכאשר המתלונן ישב והרים רגליים, הגיע לגובה החזה שלו. כנראה שמהתנופה, רגלי המתלונן ירדו למטה, הוא החטיא את המדרגה שבתוך הרכב, אחרי הכסא, והחליק, "...לא היה לו  במה להיעצר וגם הידיים היו מאחור כבולות", הוא "...חייב ליפול קצת וכך הוא נפל" כשראשו מקדימה כלפי מטה ופניו פגעו ברצפה, בכורכר מחוץ לרכב. אחרי שנפל עם הפנים לרצפה החזיק אותו באותו מצב, באופן שלא יוכל לקום, "...החזקתי אותו בידיים ובגב עם הרגל שלי ..." ונאשם 2 סגר את הדלת. המתלונן השתולל על הכורכר, הזיז את פניו ואת הראש, התפרע עם הגוף ונאשם 2 סייע לו לתפוס אותו ואז הגיעו כוחות נוספים. רק כאשר הגיעו הכוחות הנוספים, הבחין שהמתלונן נשרט בפנים ופניו מלאות בדם, שכן  אז יכלו להרים אותו מהרצפה. הוא לקח בקבוק מים ושטף לו את הפנים. המתלונן לא רצה טיפול רפואי ונלקח לתחנה. עוד העיד, כי במועד האירוע שירת כאיש ליווי 7 שנים והכיר את המתלונן לפני האירוע כמי שכל הזמן קילל ולפעמים בעט. בבית המעצר גם קילל והיה אלים כלפי אסירים אחרים ונענש לא פעם ולא פעמיים.  באשר לטענת המתלונן, כי בעט בו והכהו, השיב שלא נגע בו ולאחר שהמתלונן נפל החזיק אותו עד להגעת הכוחות.

 

בחקירתו הנגדית השיב, שכבילה לאחור היא אמצעי ענישה כלפי עצור משתולל, והיא מותרת באישור קצין ורכז מעצר. במקרה זה ביקש אישור מקצין הסיור והליווי. הוא לא ידע אם נאשם 2 שמע שיש אישור, אבל גם רכז מעצר וליווי, כמו נאשם 2, מוסמך לאשר כבילה מאחור. את הכבילה מאחור ביצעו הוא ונאשם 2. העברת המתלונן קדימה כשידיו כבולות לאחור נועדה לרסנו, אך הוא המשיך לבעוט וכשבעט בדלת נאלץ לעצור את הרכב. מששאלו התובע מדוע כאמצעי ריסון לא ישב שוטר ליד המתלונן, השיב, ששוטר ליווי מעולם לא ישב ליד אסיר ברכב ליווי, בשונה מרכב פרטי בו מובל אסיר עם שני שוטרים היושבים מצידיו.

באשר לאופן העצירה העיד ש "היתה עצירה רגילה, יותר מהירה מהרגיל אבל זה לא בלימת חירום. זו היתה עצירה מהירה, עצרתי מיד", זו היתה עצירה בצד "לא היה חרקה ולא שום דבר"  והסיבה לעצירה המהירה היתה למנוע את שבירת הדלת.

בתחנת הדלק לא היה דין ודברים בינו לבין המתלונן, שהמשיך לקלל, אך הוא לא התייחס. הוא לא אמר למתלונן שהוא עד תביעה, הוא לא עונה לעצורים והוא מתערב רק ברגע שנגרם נזק. עובר לפתיחת הדלת לאחר שיצאו מהרכב, ניסו במשך מספר שניות להרגיע את המתלונן, אך הוא המשיך לבעוט. הם פתחו את הדלת והוא עדיין נתן בעיטות שאחת פגעה בו, הוא נהדף לאחור והמתלונן "עף" החוצה, החליק עם הבעיטה, נפל קדימה עם הפנים לרצפה. משהטיח בו התובע, כי במח"ש לא סיפר שהבעיטה פגעה בו, אלא רק שכאשר הדלת נפתחה הוא עף החוצה, השיב שדו"ח הפעולה מאותו היום לא היה בפניו וסיפר שם את שזכר. לשאלת התובע, אם בעת הנפילה מהספסל פגע המתלונן עם רגליו ברצפת הרכב או במדרגה שברכב, ענה שאין לו על כך תיעוד, אך יתכן ופגע במדרגה עם הרגל ויתכן שלא. באותו עניין השיב שגובה רצפת הרכב מהכביש בערך 90 ס"מ וגובה הספסל ממנו החליק המתלונן 60 ס"מ מעל רצפת הרכב.

לשאלת בית הדין השיב, שהאסירים שישבו בתא האחורי לא יכלו לראות מאומה כאשר דלת ההזזה היתה פתוחה, "על אחת כמה וכמה יש ברזל ועוד ברזל", כשבחלק הפנימי האחורי יש בערך חצי מטר ללא חורים ולאחריו חלק של חלונות עם פלטה שבה חורים בקוטר של סיגריה. בין התא האחורי לקדמי היתה פלטה אטומה.

 

נאשם 2 העיד, כי מתוך 16 שנות שירות במשטרה, שימש כ-5 שנים במערך הליווי והמעצר, ושימש חצי שנה כרכז בית מעצר וכקצין מעצר. במועד האירוע  נאשם 1 נשאר בניידת עם עצורים והוא עלה להביא את  שאר העצורים, ביניהם המתלונן. עוד בבית המעצר, לאחר שנכבל, הלין המתלונן על כך שהאזיקים לוחצים לו מדי. הוא בדק את האזיקים ומצא שלא רק שאינם לחוצים אלא רפויים יתר על המידה. את המתלונן והעצורים העלו לזינזנה מאחור. לאחר סגירת הדלת האחורית החל המתלונן לקלל, קרא להם נאצים והחל לבעוט בדלת האחורית. אז העבירוהו לתא טעוני הגנה, בו ישבו שני עצורים, כשהוא אזוק בידיו לאחור. ביציאה מהתחנה המתלונן קילל כל הזמן, ועל מנת שלא ללבות את היצרים הם התעלמו ממנו, "אמרנו יירגע". בהגיעם לכיכר ביציאה מהעיר, החל המתלונן לדפוק בדלת בצד ימין של הניידת. היו מקרים בעבר שדלתות כאלה נעקרו ממקומן ואם זה קורה במהלך נסיעה זה עלול לגרום לתאונה חמורה. נאשם 1 עצר את הניידת, יצא החוצה והחל ללכת לכיוון דלת תא העצורים, והוא הזעיק תגבורת ויצא מהרכב. לאחר מספר שניות, בהן ניסו לדבר עם העצור, משזה לא הפסיק להתפרע, נאשם 1 פתח את הדלת והוא עמד מאחוריו, לאבטח את הניידת. המתלונן המשיך לבעוט, וכשבעט, פגע בנאשם 1 באזור החזה, ולאחר מכן נפל על הרצפה כשפניו כלפי מטה. אז סגר את הדלת כדי למנוע בריחת עצורים.

נאשם 1 ישב והחזיק את העצור על הרצפה. שניות לאחר מכן הגיעו ניידות, הרימו את העצור וניסו לשטוף לו את הפנים, אך הוא סירב. נאשם 1 שפך לו מים, כי פניו היו מלאות בחול ולכלוך. באשר לכבילת ידי הנאשם מאחור העיד, כי לא שמע את נאשם 1 מבקש אישור מהקצין, אם כי זכר שהקצין היה באזור. הוא גם לא היה צריך אישור ממנו, מאחר והוא עצמו מאשר כבילות כאלה. הכבילה במקרה זה, נעשתה עפ"י שיקול דעתו באותו זמן בשטח. באשר לטענת המתלונן, כי בעט בו, השיב שזה שקר, מאחר ואינו נוהג לבעוט באנשים, במיוחד כשהם על הרצפה. מלבד זאת, עד שהגיע למתלונן, כבר הגיעו כוחות נוספים למקום. את המתלונן הכיר קודם לכן כעצור בעייתי שהפר את הסדר בבית המעצר, ולא אחת הפעיל נגדו אמצעי ענישה .

משעומת עם המתועד בדוח הפעולה שערך, בו כתב, שהמתלונן נפל על צד שמאל והבטן ולא ציין שנפל גם על הפנים השיב: "הפנים שלו נפלו על הרצפה בסופו של דבר, הוא הגיע למצב של שכיבה, הוא לא נפל רק על הבטן והפנים נשארות באוויר". לשאלת הסנגור, אם המתלונן המשיך להשתולל בעודו על הקרקע, השיב, שלקח לו כמה שניות להגיע לנאשם 2 ולמתלונן, מאחר וסגר ונעל את הדלת החיצונית. בהגיעו אליהם החל המתלונן להירגע קצת. לשאלה, אם שמע את נאשם 1 אומר למתלונן שהוא עד תביעה, מלשן, סמוי, השיב בשלילה.

 

בחקירתו הנגדית העיד, שכל האירוע עד הנפילה ארך 2-3 שניות. המתלונן נפל תוך כדי הבעיטה שבעט בנאשם, רגליו נפלו למטה מתחת לספסל לרצפת הזינזאנה והתהפך, או שהם פגעו במדרגה התחתונה ומשם התהפך עם הפנים לפנים, קצת שמאלה, צמוד לדלת. לשאלה, האם המתלונן המשיך להשתולל בעודו על הקרקע, השיב: "אני לא ראיתי. הסגירה של הדלת נעשית בשני שלבים...בגלל זה כשהגעתי חזרה לרפי זה לקח כמה שניות והעצור התחיל קצת להירגע, זה לא מיד עם הנפילה".

 

בחנו את גרסאות הנאשמים ומצאנו בהן תמיהות וסתירות כדלקמן:

 

-        נסיבות הגעת המתלונן לרצפה מחוץ לרכב – בעדותם בפנינו, טענו שני הנאשמים, כי המתלונן בעט בנאשם 1, ולאחר מכן נפל החוצה. בדו"חות הפעולה שכתבו, תיארו שניהם שני שלבים שקדמו לנפילה. בעיטה בנאשם 1, ולאחר מכן ניסיון בעיטה נוסף, שלא צלח, השתוללות ונפילה החוצה.

 

-        סיוע נאשם 2 לנאשם 1 לתפוס במתלונן – נאשם 1 בעדותו הראשית, אמר, כי נאשם 2 סייע לו לתפוס את המתלונן על הרצפה. בחקירתו הנגדית אמר, שהוא זה שהחזיק את המתלונן, ונאשם 2 עמד מאחוריו.

        נאשם 2 לא העיד על כך שסייע לנאשם 1 בתפיסת המתלונן, ואמר, כי שניות

        לאחר שסגר את דלת הרכב, הגיעו הניידות. בדוח הפעולה, נ/3, ציין נאשם 2

        במפורש שעזר לנאשם 1 לתפוס את המתלונן לאחר שזה נפל מהרכב.

 

-        התנהגות המתלונן על הרצפה לאחר הנפילה – הנאשם 1 העיד על כך שהמתלונן המשיך להתפרע והזיז את ראשו ושפשף את פניו ברצפה. דברים דומים כתב גם בדו"ח הפעולה. לעומתו, נאשם 2 בתשובתו לשאלה האם המשיך המתלונן להשתולל על הקרקע, אמר, כי עד שהגיע אל המתלונן ואל נאשם 1, החל המתלונן להירגע. במח"ש טען, כי מייד עם נפילת המתלונן לרצפה הוא נרגע, ולא היה צורך לרסנו. בדו"ח הפעולה, לא התייחס הנאשם 2 במפורש לנושא זה, אך עולה ממנו כי הם נאלצו להשתמש בכוח נגד המתלונן, כדי לתפוס אותו בכוח צמוד לכביש, תיאור ההולם תגובה מתבקשת, כלפי מי שיש לרסנו.

 

בחנו את הסתירות הנ"ל, ואת הסברי הנאשמים, שהתבקשו לתרצם. לא כל ההסברים שנתנו הניחו את דעתנו. עם זאת, אין די בסתירות אלה, כשלעצמן, כדי למלא את החסר בגרסאות עדי התביעה, בהן לא נתנו אמון.

בנוסף לכך, בחנו את הסבר הנאשמים לגבי אופן נפילת המתלונן אל מחוץ לרכב, אשר בא לידי ביטוי גם בתקליטור נ/4  שהגישו לבית הדין. חרף הסתירות שפירטנו לעיל בגרסאות הנאשמים, המתייחסות אף לדרך נפילת המתלונן מהרכב, התעורר בנו ספק, הפועל לטובת הנאשמים, שמא זו הדרך שגרמה לנפילת המתלונן, קרי, לאור השתוללותו של המתלונן ברכב, וניסיונו לבעוט בנאשם 1, איבד את שיווי משקלו ונפל החוצה.

 

ממכלול הדברים עד כאן, להלן קביעתנו באשר לעובדות השנויות במחלוקת:

-        אנו קובעים, כי לא הוכח למעלה מכל ספק סביר, כי הנאשמים הכו במתלונן כמתואר בכתב האישום.

-        לפיכך, לא ניתן לקבוע, ברמת הוודאות הנדרשת, כי הנאשמים הם שגרמו לחבלות שעל גופו של המתלונן.

-        לא הוכח למעלה מכל ספק סביר, כי הנאשם 1 התבטא כלפי המתלונן באופן שיוחס לו בכתב האישום.

-        נאשם 1 עצר את הרכב בעצירה מהירה, עקב השתוללות המתלונן והחשש שהדלת תפתח. המתלונן נחבל בגבתו.

 

על בסיס הכרעותינו העובדתיות, להלן התייחסותנו לסוגיות המשפטיות:

 

שימוש בכוח שלא כדין –

לאחר שקבענו שלא הוכח, מעבר לכל ספק סביר, השימוש בכח המתואר בכתב האישום, אנו קובעים, כי לא הוכח שמעשי הנאשמים באירוע, עלו כדי שימוש בכח שלא כדין.

 

התבטאות הנאשם 1 –

באשר להתבטאויות המיוחסות לנאשם 1, אין ספק שלו היו נאמרות על ידו, היו עולות כדי עבירת משמעת, שעניינה התנהגות שאינה הולמת שוטר. אולם, נוכח הפגמים המהותיים שנתגלו בעדויות עדי התביעה, לא מצאנו, כי נוכל לבסס הרשעה בעבירה זו בהסתמך על גרסתם.

 

התרשלות–

כאמור, התביעה מייחסת לנאשמים התרשלות במילוי תפקידם, בכך שכבלו את המתלונן לאחור במהלך הנסיעה, מבלי לוודא שמירת בטיחות גופו, והמתלונן נחבל בגבתו בעקבות עצירת הפתאום של הרכב.

בעניין זה מצאנו להעיר כדלקמן:

-        חובה על שוטרים לשמור על שלומם של עצורים, כמו גם אסירים, הנמצאים במשמורתם, שכן, אחד מתפקידיה של משטרת ישראל הוא: "שמירתם הבטוחה של אסירים", כקבוע בסעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 ובסעיף 1 לפקודת המטה הארצי 02.01.01 שכותרתה: 'משטרת ישראל- ייעוד, תפקידים, סמכויות ומבנה'. (כאן מצאנו לנכון להוסיף, כי אין אנו מתעלמים מהעברת תפקיד ליווי העצורים מהמשטרה לשב"ס, אלא שהעברה זו בוצעה במועד מאוחר ממועד האירוע נשוא כתב האישום).

-        שוכנענו, כי כבילת ידיו לאחור של המתלונן נעשתה באישור, כמתחייב. על כך שמענו מפי הנאשמים ועדותם בעניין זה לא רק שלא נסתרה אלא נתמכת בעדותו של עת/1, חוקר מח"ש ובעמדת ב"כ התביעה אשר הצהיר, כי אינו חולק על כך שהיתה סמכות לכבול את המתלונן מאחור.

-        שוכנענו, כי הכבילה לאחור נועדה להקשות על המתלונן להמשיך להשתולל ברכב ולבעוט בדלתות, ולא לשם התעמרות. משכך, הכבילה לאחור היתה מוצדקת בנסיבות המקרה.

-        באשר לאופן עצירת הרכב, תיאורו של המתלונן, הוא תיאור סובייקטיבי, ולמעשה המחלוקת בין הצדדים אינה מחלוקת של ממש, שכן אף לגרסת הנאשמים, מדובר היה בעצירה מהירה.

-        מפי ההגנה שמענו, כי ברכב בו הוסעו המתלונן ושאר העצורים לא היו חגורות בטיחות במושב האחורי ובמושב האמצעי, אליו הועבר המתלונן לאחר כבילת ידיו לאחור. התביעה לא הביאה ראיות לסתור זאת.

 

על רקע הערות אלה נשאלת השאלה, אם עמדה לנאשמים אפשרות להסיע את המתלונן ברכב, כשידיו כבולות מאחור, באופן שהיה מבטיח שלא יפגע במהלך הנסיעה. למותר לציין, שחגורות בטיחות הן האמצעי המוכר והידוע להבטחת שלומם של נוסעי רכב, ואילו היו מותקנות ברכב, ניתן היה לדרוש מהנאשמים, במסגרת תפקידם ואחריותם לשלום העצורים, לוודא חגירת העצורים טרם הנסיעה. אך, כאמור, לא זה המקרה שבפנינו.

מחקירתו הנגדית של התובע את נאשם 1 ניתן היה להבין, כי הרשלנות הנטענת על ידי התביעה לעניין אבטחת שלום המתלונן, התבטאה בכך שסמוך למתלונן לא ישב שוטר. נאשם 1 שלל מכל וכל הצמדת שוטר לעצור ברכב ליווי בציינו, כי אין זהו הנוהג בליווי עצירים ואסירים בזינזנה, וזאת בשונה מהובלת עצור ברכב פרטי. יודגש, כי התביעה לא הביאה בפנינו כל ראיה להוכחת נוהל או הנחיה המורה על הצמדת שוטר לעציר הכבול בידיו לאחור, בזמן הסעתו. מהפקודה הרלבנטית לענייננו, פקודת המטה הארצי 12.03.03 שכותרתה: 'העברת כלואים ואבטחתם מחוץ לכותלי בית המעצר', בסעיף 3 שבה, ניתן למצוא תימוכין לגרסת נאשם 1 באשר לנוהג האמור, המבחין בין סוגי כלי רכב בהם מובלים כלואים. שם נקבע בס"ק ג.3): "ברכב ליווי ישבו המלווים בתא המיועד לכך הנמצא מאחורי התא המיועד לכלוא. בעת הסעת כלוא ברכב שלא יועד לכך, ישבו המלווים במושב האחורי לצד הכלוא".

גם בהעברת המתלונן מהתא האחורי לתא האמצעי, אשר היתה תמוהה בעיני התובע, לא מצאנו כל פגם. משלא הותקנו חגורות ברכב, לא ניתן לומר, כי התא האחורי בטוח יותר. זאת ועוד, מקובלים עלינו דברי נאשם 1, ולפיהם הושבתו של המתלונן בתא האמצעי אפשרה למעשה להשגיח עליו מקרוב, למקרה וייפול תוך כדי הנסיעה, שאז יוכלו לדעת על כך מיידית,  וכדבריו: "...השוטר שלידי יכול להגיד לי העצור עכשיו נפגע, נפל..." ולהושיט לו עזרה בהקדם, וזאת להבדיל ממצב בו עצור יושב בתא האחורי, המופרד בלוח אטום מהתא שלפניו.

 

מכל המקובץ, מתבקשת המסקנה, כי לא הוכח, שהנאשמים התרשלו במילוי תפקידם.

 

סוף דבר, אנו מזכים את הנאשמים מעבירת ההתרשלות, מזכים אותם מחמת הספק מעבירת שימוש בכח שלא כדין, ומזכים את נאשם 1 מעבירת התנהגות שאינה הולמת שוטר.

 

 

בשולי פסק הדין מצאנו להעיר, כי מן הראוי היה, שבמסגרת חקירת מח"ש, ייבדק, הלכה למעשה, שדה הראיה לעבר הכביש, ממקום הישיבה בתא האחורי ובתא האמצעי שברכב הספציפי, בו בוצע הליווי. כך ניתן היה להתרשם, עוד בשלב החקירה, מסבירות גרסתם של עדי הראיה, קרי, העצורים שישבו מאחור ובתא ההפרדה. חוקר מח"ש הסתפק בצילום הרכב בחשיכה, באופן שלא שפך אור על סוגיית שדה הראיה, וכיום לא ניתן לאתר רכב הזהה לרכב בו הוסעו העצורים והמתלונן ביום האירוע, ולבחון את סבירות גרסת עדי התביעה בעניין שדה הראיה.

 

עוד נוסיף, כי מאחר שתפקיד הליווי הועבר מהמשטרה לשב"ס, ומאחר ונמצאנו למדים, כי כלי רכב מהסוג נשוא כתב האישום, שוב אינם משמשים את המשטרה ואת שב"ס, לא מצאנו לנכון להורות על בדיקת נושא העברתם הבטוחה של עצורים שיש לרסנם, בכלי רכב מסוג זה.

 

 

 

ניתן והודע היום, ‏א' אדר תש"ע, 15.2.10, במעמד הצדדים.

 

 

 

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.                                                                                                                                                           

 

 

שופטת_________­­­____       אב בית הדין ________________ שופט ________________

סנ"ץ אירית מור                                 תנ"ץ רונית קמינסקי                     עו"ד אורי שלם  

רוצה תוצאות? התקשר/י עכשיו!
08-6344344   |   050-2777172

לפרטים נוספים צור/י קשר



בניית אתרים - טואול