בית משפט השלום ירושלים

 

פ ____/07

 

לפני:              כב' השופט דוד מינץ

 

המאשימה:      מדינת ישראל

באמצעות המחלקה לחקירות שוטרים

 

נגד

 

הנאשם:                    _________

ע"י ב"כ עו"ד יצחק כהן

 

נוכחים:                     ב"כ המאשימה עו"ד אמיל לוינסקי

ב"כ הנאשם עו"ד יצחק כהן והנאשם בעצמו

 

פסק דין

 

אני מזכה את הנאשם מתקיפת המתלונן בניידת המשטרה ומזכה אותו מחמת הספק מעבירת התקיפה הגורמת לחבלה של ממש בתחנת המשטרה.

 

כתב האישום ותשובת הנאשם

כנגד הנאשם, שוטר במשטרת ישראל ביחידת הסיור בירושלים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 29.12.06 בהיות הנאשם במסגרת תפקידו, הוא תקף את מר אלכס בן זיקרי (להלן: "המתלונן") בעת שנסעו יחדיו בניידת משטרה לתחנת המשטרה שבמגרש הרוסים, לאחר שהמתלונן נעצר על ידו. במהלך הנסיעה תפס הנאשם בראשו של המתלונן בחוזקה רבה, הטה אותו כלפי מטה והכה אותו באגרופים בגב ובראש, בעוד המתלונן כבול באזיקים. בהמשך, באחד החדרים שבתחנת המשטרה הכה הנאשם את המתלונן בראש, בפניו וברגליו, בין היתר, באמצעות קלסר וסטר לו בחוזקה באוזנו השמאלית, כל זאת כשהמתלונן כבול באזיקים. כתוצאה מהמכות ניגר דם מאפו של המתלונן, נגרם לו קרע בעור התוף של אוזן שמאל והוא נחבל בידיו וברגליו.

 

הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי כל אשר עשה היה שימוש בכוח סביר על מנת להשתלט על הנאשם שהשתולל.

 

האירוע כלל שלושה שלבים. השלב הראשון, השלב שבו התרחש האירוע שבעטיו נעצר המתלונן על ידי המשטרה בדרך חברון בירושלים. השלב השני, ההתרחשות בניידת המשטרה בנסיעה ממקום מעצרו של המתלונן ועד להגעת הניידת לתחנת המשטרה שבמגרש הרוסים. והשלב השלישי, ההתרחשות בתחנת המשטרה שבמגרש הרוסים. נדון, אפוא, בנפרד בכל שלושת השלבים.

 

ההתרחשות סביב מעצרו של המתלונן

גרסת המתלונן

לאישוש האשמה התייצב המתלונן למתן עדות. הוא סיפר אודות קורות חייו ובכלל זה כי נפגע קשה מאוד במהלך קרב עם מחבלים בשנת 2002 ב"ציר המתפללים" שבחברון. האירוע נשוא כתב אישום זה ארע במהלך תהליך שיקומי שעבר מטעם משרד הבטחון, שכלל גם טיפול תרופתי להורדת חרדות והכשרה מקצועית חדשה, אך האירוע ארע בשלב שהוא כבר חזר לעצמו. הוא סיפר כי נסע ברכבו ביום שישי בצהריים לאורך חומות העיר העתיקה לכיוון דרך חברון, כשבכביש היה עומס כבד והתנועה הזדחלה לאיטה. במהלך הנסיעה ניסה רכב מדגם יונדאי אקסנט להשתלב בצורה פראית לפניו. הוא האיץ ומנע מבעל רכב היונדאי את הכניסה לנתיב. בשלב זה הוא הבחין דרך המראה הפנימית שברכבו כי נוסעת שהייתה ברכב היונדאי יוצאת ממנו ובאה לכיוונו כשפניה מעידות על עצבנות. הוא הבין שעליו לצאת מרכבו לקראתה והוא נטל עימו את האקדח שהוא נושא עימו ברישיון ושהיה מונח על ידו דרך קבע בזמן נסיעה עקב מגוריו בקרית ארבע. הוא התכוון להכניס את האקדח לנרתיק שעליו בתנועה סיבובית. עוד טרם הספיק לצאת מרכבו, האישה דפקה על חלון הרכב והחלה לצעוק עליו ובין היתר אמרה לו "אתה מאיים עלי עם אקדח". הוא כיסה את האקדח, יצא מהרכב ופנה לכיוון נהג רכב היונדאי, שהיה רגוע ואפילו חייך. או אז, הוא שמע את האשה אומרת לבעלה שהוא איים עליה באקדח. בעלה החל להתקשר במכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותו, והאישה אמרה לו: "בעלי שוטר, הוא ידפוק אותך, הוא יעצור אותך". הוא שב לרכבו, הניח את האקדח במקומו הקבוע ליד מושב הנהג, נעל את דלתות הרכב כהרגלו והמשיך בנסיעה, כשרכב היונדאי צמוד מאחוריו. לפתע הוא הבחין בשוטר לבוש מדי יס"מ אפורים בעל דרגות קצונה בוחן את לוחיות הזיהוי של רכבו תוך כדי שהוא מדבר בטלפון. במקביל הוא ראה במראה הפנימית של רכבו את נהג רכב היונדאי ואשתו משוחחים ביניהם ואף מחייכים. הוא עבר ליד השוטר, וזה התקרב אליו במהירות, דפק על שמשת הרכב, קילל אותו, פנה אליו בצורה אגרסבית שאינה ראויה לתפקידו והורה לו לעצור בצד הדרך. הוא עשה כמצוותו ועצר את רכבו. במקביל הוא ביקש מהשוטר להזדהות, ומשזה סרב, המתלונן נותר בתוך רכבו הנעול והתקשר למוקד המשטרה לבקש סיוע. בינתיים הגיעו ארבעה-חמישה שוטרים

שלבשו מדי משטרה כחולים ודרשו ממנו לצאת מהרכב. הוא עמד על דרישתו כי שוטר היס"מ יזדהה בפניו, ולאחר שעשה כן, הוא פתח את נעילת הרכב, והדלת נפתחה לגמרי, ככל הנראה על ידי השוטרים. עוד טרם הספיק לצאת, הוא נשלף מהרכב, נפל על הרצפה והשוטרים הפכו אותו עם הפנים לכיוון הכביש. הוא נאזק כשידיו מאחורי גבו, והוכנס למושב האחורי בניידת המשטרה, כשלידו התיישב שוטר אחר, הוא הנאשם.

 

בחקירתו הנגדית הכחיש המתלונן כי איים על האישה שנסעה ברכב היונדאי או כי כיוון את האקדח לעברה, והסביר שהאקדח היה מונח לידו והוא נטלו בידו רק מתוך כוונה לצאת מהרכב, וייתכן אפוא, כי האישה סברה בטעות כי האקדח מופנה כלפיה. הוא הסביר כי לאור לבושו של נהג רכב היונדאי, שלבש מעיל שחור וחולצה כחולה, ולאור דבריה של האישה שבעלה שוטר, הוא סבר כי נהג רכב היונדאי הוא אכן שוטר. הוא הוסיף כי עצר בצד הדרך לבקשת קצין היס"מ על אף התנהגותו האלימה והמחשידה שבאה לידי ביטוי בצעקות, בקללות ובדפיקה על שמשת הרכב בחוזקה. לאור התנהגות זו הוא גם לא סבר כי מדובר בשוטר. מה גם, שהקצין סרב להזדהות בפניו ככזה. הוא הכחיש את הטענות כאילו הוא בעט או שרט את קצין היס"מ או ששבר את משקפיו וכן הכחיש את הטענה שהשתולל ובעט בשעה שהוא הוצא מרכבו. אדרבה, לטענתו, דווקא הוא זה שחש מאוים ומפוחד מהתנהגותו של קצין היס"מ שנהג בצורה גסה כלפיו, קילל וניסה לשבור את חלונות הרכב. עם זאת, הוא לא פסל את האפשרות שהוא קרא לשוטרים פשיסטים ומטומטמים כשאלו משכו אותו החוצה מרכבו.

 

בחקירתו הנגדית הוא שב וציין כי על אף שגם שאר השוטרים התנהגו בצורה שאינה ראויה במהלך האירוע, הוא ראה לנכון להגיש תלונה כנגד הנאשם לבדו, שכן רק הוא זה שנהג כלפיו בצורה אלימה. בהתייחס למכתב מיום 4.06.08 ששלח עורך דינו, יעקב מנקין, למח"ש בו הוא התלונן בשמו נגד השוטרים הנוספים שהשתתפו באירוע, הוא ציין כי המכתב לא נכתב בשמו והוא מתכוון לברר את העניין מול עו"ד מנקין בתום הדיון. הוא אישר כי מאז שהוא נפצע בחברון הוא סובל מתסמונת פוסט טראומתית ומטופל ברסיטל, והוא סובל מחרדות ונכנס לחרדה במצבי לחץ יותר מאדם רגיל. עם זאת הוא הכחיש כי הוא סובל מהזיות, וכראייה הצביע על כך שהוא נושא נשק ברישיון.

512713275

 

גרסת ההגנה

מטעם הנאשם נמסרו לא מעט עדויות אודות הרקע למעצרו של המתלונן. השוטר צבי חסיד, מפקד היס"מ בירושלים, שהיה הראשון שנתקל במתלונן נקרא למתן עדות. הוא סיפר אודות התרעה שנתקבלה ברשת הקשר המשטרתית הירושלמית על אירוע של איום בנשק בסביבות מלון הר ציון ומאחר והוא היה בסמוך למקום האירוע, הוא עצר את רכב המשטרה בו נסע, ירד ועמד לצד הדרך. הוא הבחין ברכב של המתלונן, חסם את דרכו וסימן לו לעצור בצד. המתלונן לא שעה לבקשתו אלא נשאר על נתיב הנסיעה ונעל את דלתות הרכב. הוא הבחין באקדח שהיה מונח על המושב לידי הנהג. בשלב זה יצאה אישה מרכב שנסע מספר כלי רכב לאחר רכב המתלונן, היא הייתה נסערת וטענה כי המתלונן איים עליה באמצעות האקדח. הוא שב וביקש מהמתלונן לפתוח את דלתות הרכב, אך המתלונן עמד בסירובו. לבקשת המתלונן שהוא יזדהה בפניו, הוא הצמיד לו לשמשת הרכב את תעודת השוטר שלו, אך הנאשם המשיך בסירובו. הוא ניסה לשבור את אחד מחלונות הרכב אך הוא לא הצליח מאחר והחלונות היו ממוגנים. בחלוף זמן קצר, הגיעו למקום שוטרים נוספים אך גם נסיונותיהם לתקשר עם המתלונן כשלו. בסופו של דבר, המתלונן פתח את דלת הרכב. כשהוא ניסה לתפוס את האקדח, המתלונן החל להשתולל, בעט בו, שרט אותו בפניו, ומשקפי השמש שלו נפלו ונשברו. הוא הכחיש כי כינה את המתלונן "כלב".

 

גם קצין המשטרה בני שבו שהיה בזמן האירוע סגן קצין יחידת סיור, נקרא למתן עדות. הוא סיפר כי האירוע היה בזמן החלפת המשמרות והנאשם ושוטר נוסף הגיעו לאסוף אותו לקראת המשמרת הבאה והם נסעו לכיוון מטה המחוז. במהלך הנסיעה התקבל דיווח ברשת הקשר אודות אדם שאיים בנשק על אישה בעקבות ויכוח בכביש. הם הגיעו לקרבת מלון הר ציון, בו לפי הדיווח עצר הרכב של המתלונן, והוא הבחין בשוטר חסיד דופק על שמשת חלון רכבו של המתלונן, ומנסה לנהל דו-שיח עימו. הוא ניגש אל הרכב בעצמו והבחין באקדח המונח במושב שליד הנהג, כשקנֶה האקדח פונה לכיוון חזית הרכב. ניסיונותיו לדבר עם המתלונן כשלו מפני שהמתלונן דיבר בטלפון הנייד שלו ולא התייחס אליו, ורק לאחר מספר נסיונות שכנוע, הוא פתח את דלת הרכב. בשלב זה הוא אחז בידו של המתלונן והודיע לו כי הוא מעוכב. כתגובה, המתלונן נתקף טירוף והוא החל להשתולל בידיו וברגליו ואף בעט בשוטר חסיד. עם זאת הוא לא ידע לומר האם השוטר חסיד נחבל כתוצאה מבעיטה זו. לאור התנהגות המתלונן, הם הודיעו לו כי הוא עצור, וארבעה שוטרים הצליחו בקושי רב להשתלט עליו ולכבול את ידיו מאחורי גופו.

 

בחקירתו הנגדית ציין השוטר שבו כי מבחינתו היה מדובר באירוע מפחיד מפני שהוא כלל איום בנשק, והוא גם הבחין באקדח ליד המתלונן דרך שמשת הרכב כשהוא מונח בצורה מסוכנת. לכן, היה צורך לפעול לנטרול המתלונן במהירות. הוא גם הדגיש את התנהגות המתלונן שהיה ב"אקסטזה" ובטירוף, שהיא זו שגרמה להחמרת ההתנהגות כלפיו. הוא הופנה להודעתו במח"ש מיום 16.01.07 (הוגשה וסומנה ת/5), שהוקלדה בחלקה על ידו, בה הוא תאר את התנהגות המתלונן באירוע בצורה הרבה פחות דרמטית. תגובתו הייתה כי לא ראה צורך לפרט זאת במהלך החקירה, שכן החוקר שהוא קצין משטרה בעצמו הבין את חומרת האירוע והוא גם לא נתבקש על ידי החוקר להרחיב בעניין זה, והוא סבר אפוא, שיש די בתיאורו.

 

הנאשם עצמו בהודעתו במח"ש מיום 14.01.07 (ת/1) סיפר כי הגיע למקום האירוע יחד עם שני שוטרים נוספים והוא הבחין בצביקה חסיד, מפקד יס"מ ירושלים, מנסה לפתוח את דלת רכבו של המתלונן ולשבור את חלונותיו על מנת להגיע אל המתלונן. בשלב מסוים הם הצליחו לפתוח את דלת הרכב ונטלו את אקדחו של המתלונן שהיה מונח לידו. הם ניסו להוציא את המתלונן מהרכב אך זה השתולל וצעק ובעט בשוטר חסיד בפנים. הם כבלו את המתלונן בידיו והובילו אותו לניידת. בעדותו בבית המשפט שב הנאשם על גרסתו.

 

 

השוטר רונן מנחם שהגיע למקום האירוע יחד עם הנאשם סיפר בעדותו סיפור דומה לזה של הנאשם כי כשהגיעו למקום הם הבחינו במפקד היס"מ חסיד שעומד על יד דלת הנהג ברכב המתלונן ואינו מצליח לפותחה. הם סייעו בידו ובשלב כלשהו הדלת נפתחה והשוטר חסיד נכנס פנימה. בשלב זה המתלונן נשכב על המושב שלידו והחל לבעוט בשוטרים שניסו לעצור אותו ופגע בשוטר חסיד תוך שהוא מקלל ומשתולל.

 

גם מר מרדכי גוזלן, בעלה של הנהגת שאוימה לטענתה על ידי המתלונן זומן אף הוא על ידי הנאשם למתן עדות. הוא סיפר כי הוא נסע מרחוב העמק וביקש להשתלב לרחוב דרך בית לחם. לצורך כך הוא עקף את המתלונן אך המתלונן חסם את דרכו. כשעצרו השניים ברמזור אדום, אשתו ניגשה לרכב המתלונן ונזפה בו על הצורה בה הוא נוהג, ובשלב זה הוא הבחין מבעד לחלון רכבו, כי המתלונן שלף לעברה אקדח בצבע שחור. האישה ברחה בבהלה, וכשהמתלונן הבחין בו יוצא מהרכב, המתלונן סבר ככל הנראה שמדובר בשוטר (מאחר והוא היה לבוש מדי פקח עירייה) והחל לברוח מהמקום בנסיעה. הוא פתח במרדף אחר המתלונן ובמקביל דיווח על כך למשטרה. כשהגיעו סמוך למלון הר ציון, הגיע מהכיוון הנגדי רכב ממנו ירד שוטר במדי יס"מ, וניסה לחסום את המתלונן, אך זה ניסה לדורסו. או אז, חסם מר גוזלן באמצעות רכבו את רכב המתלונן ויצא ממנו. הוא ניגש יחד עם שוטר היס"מ אל רכב המתלונן והשוטר ביקש מהמתלונן לפתוח את הדלת, אך הוא סרב והחל לצעוק. בחלוף שתיים-שלוש דקות הגיעה למקום ניידת ובה היו קצין ושני שוטרים שניסו גם הם לפתוח את דלת רכב המתלונן. בתגובה איים עליהם המתלונן עם אקדחו ובתגובה השוטרים שלפו את נשקיהם שלהם. בשלב זה המתלונן פתח את דלת הרכב, אך הוא סרב לבקשת השוטר לצאת מרכבו, והשתולל כשניסו השוטרים להוציאו מרכבו. הוא המשיך להשתולל גם כשאחד השוטרים ניסה להכניסו לניידת, והוא נתן לשוטר אגרופים ושרט אותו בצוואר ובלחי.

 

בחקירתו הנגדית הוא נדרש למספר סתירות בין עדותו בבית המשפט להודעה שמסר במשטרה (נ/6), כמו גם בין עדותו לבין עדות שוטר היס"מ צבי חסיד. כך, למשל, בעדותו ציין כי הוא יצא מרכבו לכיוון המתלונן וכהשמתלונן הבחין בו הוא ברח מפניו, בעוד שבהודעתו מסר כי המתלונן ניגש אליו. כך, למשל, בעדותו הוא ציין כי המתלונן ניסה לדרוס את השוטר חסיד בעוד שהשוטר חסיד עצמו לא טען זאת. וכך, למשל, בעדותו הוא טען כי הוא יצא מהרכב ונלווה אל השוטר חסיד כשקרב אל רכב המתלונן, בעוד שהשוטר חסיד טען כי כשהיה ליד רכב המתלונן, דווקא האישה היא זו שיצאה מהרכב לקראתו. הוא לא נתן תשובה של ממש לסתירות אלו ורק ציין שכנראה השוטר חסיד לא הבחין בו. גם לא היה לו הסבר המניח את הדעת מדוע בהודעתו במשטרה בה ציין כי המתלונן תקף את השוטרים, הוא לא ראה לנכון לציין כי המתלונן גם איים עליהם באקדחו, שזה גם לפי דבריו, מעשה חמור יותר. בהודעתו גם לא ציין כי הנאשם שרט את השוטרים ותקף אותם באגרופיו, אלא אך שהנאשם "התנהג כמו מטורף" ותקף את השוטרים שניסו לעצרו. כל שהיה בידו לומר הוא, שככל הנראה כיום הוא מדייק יותר בדבריו מבעבר. עוד עלה בחקירתו הנגדית כי הוא מכיר אישית את השוטר שבו מאז ששירתו יחד בצבא, ואחיו של השוטר שבו גם ממונה עליו בעיריית ירושלים, והיכרותם היא גם במסגרת העבודה המשותפת של המשטרה ועיריית ירושלים באכיפת החוק של שמירת הסדר והנקיון.

 

מסקנות אודות ההתרחשות שהביאה למעצרו של הנאשם

אכן בין המתלונן לבין מר גוזלן נפלה מחלוקת בשאלה האם המתלונן איים באקדחו על אשתו של מר גוזלן אם לאו. ברם, התשובה לשאלה זו אינה בעלת משמעות, שכן אין מחלוקת כי המידע שהגיע לשוטרים שהגיעו למקום היה שהמתלונן איים על אישה עם אקדח, ובהתאם למידע זה יש לבחון את התנהגותם. במאמר מוסגר יצויין כי עדותו של מר גוזלן נסתרה, כאמור, מעדיותיהם של השוטרים וניכר היה כי הוא הגזים לא פעם בתיאור האירועים. כך, למשל הוא ציין כאמור, כי המתלונן ניסה לדרוס את השוטר חסיד ובהמשך איים באקדחו עליו ועל שוטר, בה בשעה שהשוטר עצמו לא ציין אירועים מעין אלו. כך למשל, הוא טען כי חסם עם רכבו את רכב המתלונן ונלווה לשוטר חסיד כשזה ניגש לראשונה אל המתלונן, כהשוטר חסיד לא ציין זאת וטען כי האישה היא זו שהגיע אליו לאחר שכבר היה סמוך לרכב המתלונן. וכך גם טען שהשוטר חסיד נשרט בצוואר ובלחי, בעוד שלטענת השוטר חסיד עצמו הוא נשרט שריטה אחת מעל השפם.

93537290968

 

כמו כן, לא הייתה מחלוקת כי המתלונן סגר את עצמו בתוך הרכב ומנע מהשוטרים לעצור אותו. עם זאת, בעוד שהשוטרים כולם העידו כי המתלונן השתולל, קלל ובעט במהלך מעצרו, המתלונן טען כי לא השתולל וכי דווקא השוטר חסיד הוא זה שנהג כלפיו באלימות וקלל אותו. עם זאת כאמור, הוא לא שלל את האפשרות שהוא אכן קילל את השוטרים בשעת מעצרו. בכל מקרה, בסופו של יום המתלונן טען כי תלונתו לא התייחסה לאירועים שהיו סביב מעצרו, שכן גם אם התנהגות השוטרים בשלב זה של האירוע לא הייתה ראויה, היא לא הייתה אלימה באופן שהוא ראה צורך להתלונן כנגדם אודותיה.

 

ברם, ב"כ הנאשם ביקש להסיק מאירוע זה על חוסר מרותו של הנאשם מפני אנשי החוק. לכן, לטענתו, יש להתיחס בזהירות רבה לעדותו של אדם אשר מאיים בנשק על אישה שכל חפצה היה להעביר עליו ביקורת אודות נהיגתו בכביש, ושל אדם שלאחר מכן לא שעה להפצרות השוטרים לפתוח את רכבו ולצאת ממנו. נוטה אני לקבל פרשנות זו.

 

הינה כי כן, המתלונן טען כי ביקש מהשוטר חסיד שיזדהה לפניו וכל אימת שהוא לא בא על סיפוקו בעניין זה, לא ראה לנכון לפעול על פי הנחיותיו. ברם, התנהגות המתלונן שסרב בכל תוקף לפתוח את דלת רכבו, אינה עומדת בקנה אחד עם גרסתו שלו לפיה הוא כן פעל לפי הוראות השוטר חסיד ועצר בצד הדרך. לו אכן חשב המתלונן באמת ובתמים כי השוטר חסיד אינו שוטר מן המניין, לא מוסברת עצירתו בשולי הדרך על פי הנחיותיו. כמו כן, המתלונן על

פי הודאתו גם סרב לפעול על פי הוראות השוטרים האחרים שהגיעו למקום וסרב לפתוח את דלת רכבו, אלא רק לאחר זמן ניכר, וזאת למרות שהם הגיעו עם ניידת משטרה והיו לבושים כולם במדי משטרה ולא היה שום מקום לספק שמדובר היה בכוח משטרתי אותנטי. אני נוטה לחשוב אפוא, כי המתלונן אשר היה חדור אמונה בצדקתו כנגד מר גוזלן ואשתו, נלחץ רגשית ונכנס למצב נפשי דווקני ולא היה מוכן אפילו לשמוע להוראות הלגיטימיות של השוטרים לפתוח את דלתות רכבו. מה גם, שבאותו שלב חשב המתלונן שמר גוזלן הוא שוטר מן המניין, ושמא ראה בשוטרים האחרים כבעלי בריתו. אני גם נוטה להאמין לשוטרים כי המתלונן השתולל קשות ופגע בשוטר חסיד, וגרם לו ולוּ לשריטה הגונה בפניו. אני גם סבור כדעת הסניגור שיש להקיש מהתנהגותו של המתלונן באותו שלב גם להתנהגותו בתוך ניידת המשטרה ובתחנת המשטרה לאחר מכן.

 

ובשולי הדברים יש לומר, כי יש גם במכתבו של ב"כ של המתלונן, עו"ד מנקין, במסגרתו התלונן על התנהגות כל השוטרים כלפי המתלונן ולא רק על זו של הנאשם, כדי לנגוס במהימנותו של המתלונן בקשר לאירוע זה, ויש אפוא, להתיחס לעדותו בכללותה בזהירות רבה מפאת ההגזמות השזורות בה.

 

ומכאן אפוא, לשלב השני של האירוע.

 

ההתרחשות בניידת המשטרה

גרסת המתלונן

המתלונן סיפר בעדותו כי במהלך הנסיעה הנאשם תפס לו את הראש וכופף לו אותו עד לברכיים תוך כדי שהוא לוחץ לו על הצוואר. הוא ביקש מהנאשם להרפות ממנו מפני שהוא נכה צה"ל והדבר מכאיב לו, ובתגובה הנאשם התרגז ונתן לו מכות אגרוף מאחורי הראש וכופף לו את הראש בצורה חזקה עוד יותר. הוא המשיך להתחנן בפני הנאשם שיחדל ממעשיו, וככל שהוא הוסיף להתחנן, הוא קיבל אגרופים נוספים בעורף וקללות מהנאשם. הנאשם גם הכניס לו אצבע בין הלסת והעצמות והדבר גרם לו לפתוח את הפה. הוא גם הבחין בנהג שהסתכל מידי פעם במראה וגילה סימנים של אי נוחות מהמתרחש בתוך הניידת, והמתלונן אף אמר לו שיזכור את שהוא רואה מפני שהוא יוזמן להעיד על כך בבוא היום. גם מילים אלו שאמר הרגיזו את הנאשם שהמשיך לקלל אותו ולהכות בו. בחקירתו הנגדית הוא גם הכחיש שהשתולל בניידת וציין כי היה פסיבי מפני שהיה נתון בהלם.

 

גרסת ההגנה

לעומת עדות זו, הנאשם סיפר בהודעתו במח"ש כי במהלך הנסיעה המתלונן המשיך להשתולל, לבעוט ולקלל, וכדי להפסיק את ההשתוללות הוא תפס את אזיקי המתלונן בידו האחת, ובידו השנייה לחץ בלחיצה קלה על ערפו. גם בעדותו בבית המשפט הוא עמד איתן בגרסתו כי במהלך כל הנסיעה למגרש הרוסים, המתלונן לא הפסיק להשתולל ולקלל ובעט במושב הנהג מאחור. לכן, הוא תפס את האזיקים בידו האחת ואת השנייה הניח על עורפו של המתלונן והפעיל עליו לחץ במטרה למנוע את ההשתוללות שלו. מעבר לזה הוא לא הכה אותו.

 

השוטר שבו סיפר בעדותו כי המתלונן נלקח לתחנת המשטרה בניידת שהייתה נהוגה על ידו, כשהנאשם ישב ליד המתלונן במושב האחורי. גם במהלך הנסיעה המתלונן לא הפסיק להשתולל ואמר שוב ושוב כי הוא נכה וביקש מהם שיעזבו אותו. בנסיבות אלו, הנאשם אחז בו, וייתכן שהוא נשען עליו כדי להפסיק את ההשתוללות של המתלונן שסיכנה אותם, בין היתר בשל בעיטות שחש במשענת כסא הנהג מאחור. התנהגות זו והפקקים שהיו בדרך גם חייבו אותו להפעיל סירנה. כשהגיעו לתחנה, הנאשם לקח את המתלונן לחקירה, ומשלב זה לו עצמו לא היה קשר לאירוע. הוא הכחיש את טענת המתלונן כי הוא נגרר על ידי הנאשם מהניידת אל חדר הסיור אליו נלקח. גם כשהופנה להודעתו במח"ש בה לטענת ב"כ המאשימה נטען על ידו כי הנסיעה המהירה והפעלת הסירנה הייתה לאור טענותיו של המתלונן כי הוא נכה ולא כטענתו בבית המשפט שהנסיעה המהירה הייתה לאור התנהגותו המסוכנת של המתלונן, הוא השיב כי זה מה שראה לנכון לציין בחקירתו במח"ש. באשר להתנהגותו של הנאשם כלפי המתלונן במהלך הנסיעה, הוא ציין כי הוא היה מרוכז בנהיגה ולא יכול היה להתבונן בנעשה מאחור. עם זאת, כשהסתכל מידי פעם הוא לא הבחין בדבר חריג. בנסיבות אלו הוא לא יכול היה לשלול באופן מוחלט את טענת המתלונן כי הנאשם כופף את ראשו באופן מכאיב, אך ציין כי לא נראה לו שהנאשם פעל כך, שכן הוא לא שמע מפי המתלונן כל תלונה על כך והוא אך המשיך לצעוק כל הזמן כי הוא נכה. הוא הכחיש כי המתלונן אמר לו במהלך הנסיעה שיסתכל טוב במה שקורה במושב האחורי מפני שהוא יקרא בעתיד להעיד על כך.

 

מסקנות אודות ההתרחשות בניידת

באשר לאירוע זה, עומדת גרסתו של המתלונן כנגד גרסתו של הנאשם והשוטר שבו. גרסת המתלונן הייתה כאמור, כי הוא כלל לא השתולל ברכב במהלך הנסיעה, והנאשם ללא סיבה כופף לו את הראש עד הברכיים, לחץ על צווארו, ובתגובה להפצרותיו שיחדל מכך, היכה אותו באגרופיו והכביד את כיפוף הראש. מנגד, הנאשם אכן הודה כי חיזק את אחיזתו באזיקי המתלונן והניח את ידו בלחץ על עורפו של המתלונן, אך זו הייתה תגובה מתבקשת נוכח התנהגותו של המתלונן שהשתולל וקילל וסיכן אותם בנסיעתם. עם זאת, על אף שהתנגדותו של המתלונן בעת מעצרו ובהוצאתו מהרכב באה לידי ביטוי בדו"ח הפעולה שרשם (ת/6), וגם השתוללותו של המתלונן במגרש הרוסים באה לידי ביטוי בדו"ח הפעולה, לעומת זאת, אין כל זכר להתנהגותו הפרועה של המתלונן במהלך הנסיעה, ולמעשה הוא לא ציין כל אירוע חריג שארע במהלך נסיעה זו. לא שהמתלונן בעט במושב הנהג ולא שהמתלונן סיכן את הנסיעה והם נאלצו לנסוע בנסיעה מבצעית ולעבור ברמזורים אדומים. הנאשם גם הודה כי אין לו תשובה להעדרם של אירועים אלו מדו"ח הפעולה. הוא גם הודה כי חרף העובדה ששמע את המתלונן צועק שהוא נכה, הוא לא ציין זאת בדו"ח הפעולה. מאידך, השוטר שבו שנהג ברכב ציין בעדותו כי הרגיש את בעיטותיו של המתלונן על מושב הנהג, ולא ראה משהו חריג מתרחש מאחורי גבו.

 

 

בעניין זה אפוא, קיים ספק ניכר בנכונות גרסתו של המתלונן, שעה שדי ברור שהשתוללותו המשיכה גם בניידת המשטרה. השוטר שבו לא היה צריך להגיע לתחנת המשטרה בנסיעה מבצעית רק משום שהמתלונן טען לפניו כי הוא נכה, והדעת נותנת כי עשה כן גם, אם לא באופן בלעדי, מפני שהמתלונן השתולל ללא תקנה בתוך הניידת. גם העובדה שהנאשם לא ראה לנכון לרשום דיווח על מה שהתרחש בניידת בדו"ח הפעולה שלו, לא מצביעה על אשמתו, אלא להיפך. דווקא מפני שלא חשב שהתרחש דבר חריג מבחינתו, הוא לא ראה לנכון לייחד לכך פרק מיוחד בדו"ח הפעולה שלו. לו הנאשם חשש מתלונתו של המתלונן, והוא התכחש לה בכזב, שמא היה דואג לרישום כוזב בדו"ח הפעולה. והרי המתלונן לשיטתו פנה לשוטר שבו ואמר לפניו כי הוא צפוי לתת עדות על מה שמתרחש, כך שהנאשם ידע היטב לשיטת המתלונן כי הוא יהיה חשוף לתלונות המתלונן, וחרף זאת לא בדה סיפור מלבו שיעלה בקנה אחד עם גרסה בדויה כביכול שתנקה אותו מעוון. גם באירוע זה, אפוא, קיים חשש למעלה מהסביר שהמתלונן הגזים בתיאוריו. בכל מקרה, אף אם הנאשם פגע במתלונן באותו שלב לרעה, לא השתכנעתי כי הוא הפעיל כנגדו כוח בלתי סביר, בנסיבות העניין.

 

משכך, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לזכות את הנאשם מעבירת התקיפה בניידת.

 

ההתרחשות בתחנת המשטרה

גרסת המתלונן

לטענת המתלונן, לאחר שהגיעו לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, כשהוא מרגיש מעורפל ולאחר שהניידת עצרה, הנאשם גרר אותו לתוך קרוואן ובו מסדרון שהיה כתוב עליו "משרדי קצינים". במסדרון הוא נזרק על הרצפה ונאזק גם ברגליו. הוא הוכנס לחדר שהיה בצד ימין, וכשהוא שוכב על צדו, הנאשם המשיך לקלל אותו, סטר לו והכה אותו באגרופים בעורף ובבעיטות ברגליים. בשלב מסויים הנאשם נטל קלסר בצבע כחול וחבט לו בראש בחזקה עד כדי כך שנגרמה לו סחרחורת. בין יתר המכות שספג, הוא גם קיבל מכה באוזן שמאל מסטירה שנתן לו הנאשם והוא הרגיש ששמיעתו נפגעה וכי הוא שומע צלצולים. כשאמר לנאשם שהוא ייתן על כך את הדין, הנאשם אך התרגז עוד יותר והוא המשיך להכות אותו, בין היתר באף, עד שאפו החל מדמם. בשלב זה נכנסו לחדר שני שוטרים חובשי כיפות, עטורים בזקן לא ארוך, והוא ביקש מהם שלא יפקירו אותו עם הנאשם לבדו. הוא הראה להם את הדם שנזל מאפו, אך הם עזבו את החדר. בתגובה, הוא חטף מכות נוספות מהנאשם בראש וברגליים. בשלב מסוים, הנאשם הרים אותו והעביר אותו בתוך תחנת המשטרה לחדר חקירות. שם הוא הבחין לפתע בנהג רכב היונדאי, ואז הבין כי "תופרים לו תיק" והוא החליט לשמור על זכות השתיקה. הוא דיבר עם אשתו והספיק לומר לה כי לא יגיע הביתה לשבת והוא הובל לבית המעצר. שם הוא ביקש לראות רופא בשל הכאבים שחש באוזנו, ולאחר בדיקה של הרופא הוא הופנה לבית החולים. עם זאת, בקשתו להוציא מרכבו את התרופות שהוא נוטל במינון גבוה נגד חרדות מדי יום, לא נענתה. בבית החולים אובחן לו חור בעור התוף. הוא הוחזר לבית המעצר, והחל בשביתת רעב. במוצאי שבת, הוא שוחרר בערבות והורחק מירושלים למשך שבוע. ביום ראשון שלאחר מכן הוא הגיע לבאר שבע על מנת להגיש את תלונתו כנגד הנאשם במח"ש.

 

גרסת הנאשם

הנאשם סיפר בהודעתו במח"ש כי כשהגיעו לתחנה, הוא העביר את המתלונן למשרד השייך ליחידת הסיור שלו בתחנה. בשלב זה הוא היה לבד עם המתלונן בחדר, ומשהמתלונן שב והשתולל הוא אזק אותו גם ברגליו. הוא הכחיש כי הכה או קלל את המתלונן במשרד שבתחנה. גם כשהוצגו בפניו התעודות הרפואיות המעידות כאמור, כי המתלונן נפגע באזנו, ותמונות המעידות כי המתלונן נפגע ברגלו והסוודר שלו נקרע, הוא שב והכחיש כי הכה את המתלונן וטען כי בכל מהלך האירוע הוא פעל בצורה סבירה. בעדותו בבית המשפט הוא סיפר כי כאשר הגיעו למגרש הרוסים בו שהו כארבעים שוטרי סיור בהחלפת משמרות (עדות שגם עלתה בקנה אחד עם עדותו של השוטר רונן מנחם), המתלונן המשיך להשתולל ולבעוט לכל עבר ולכן הוא ביקש מאחד השוטרים שיביא לו אזיקי רגליים והוא אזק את המתלונן גם ברגליו ולקח אותו לחדר החקירות. הוא שב והכחיש כי הכה את המתלונן בחדרי הסיור והכחיש את טענת המתלונן כי הוא סטר לו סטירה חזקה בפניו שפגעה באזנו. עם זאת, הוא לא ידע להסביר כיצד נגרמה למתלונן הפגיעה בעור התוף באזנו וכרישי הדם שנמצאו באפו.

 

מסקנות אודות ההתרחשות בתחנת המשטרה

באשר לאירוע זה, עומדת גרסתו של המתלונן כנגד גרסתו של הנאשם בגפה. מצד אחד, חרף העובדה שהנאשם טען שהשתוללות המתלונן בתחנת המשטרה שבמגרש הרוסים הייתה בנוכחות שוטרים נוספים, כארבעים עד חמישים במספר בשעה שהם היו בחילופי משמרות, ובכללם השוטר שהביא לו את אזיקי הרגליים, איש מהם לא הובא למתן עדות על ידו. כמו כן, תימוכין לגרסתו של המתלונן לפיה חש מיד עם קבלת המכה מהנאשם בכאב באוזן ושמע זמזומים, קיימות בתיעוד הרפואי.

 

בתעודות הרפואיות מרופא בית המעצר, מחדר המיון בבית החולים ביקור החולים וממרפאת א.א.ג. בבית החולים הדסה (ת/3) עולה כי בבדיקה שערך רופא בית המעצר למתלונן ביום האירוע נראו סימני דם קרוש סביב אפו. מגיליון השחרור מבית החולים עלה עוד כי עור התוף באזנו השמאלית אכן נפגע. וגיליונות מרפאת א.א.ג. של בית החולים הדסה מיום 1.01.07 ומיום 22.01.07, מלמדות אף הן כי המתלונן נפגע באפו ובאזנו השמאלית והדבר גרם לו לירידה קלה בשמיעה.

 

כנגד זאת, יש לומר כי נמצא צדק רב בדברי ב"כ הנאשם המלומד כי המתלונן הודה כי מאז האירוע הוא אוסף את כל

החומר הנוגע לו, ובבוקרו של יום מסירת עדותו הוא פתח דואר אלקטרוני שהגיעה אליו ושהיה ממוען למח"ש וקיים חשש שמא הוא ראה חלק מתיק החקירה שלא היה צריך להגיע אליו. בכך נפל פגם מסוים. בנוסף, כפי שכבר ציינתי לעיל, המתלונן נוטה להגזמות, ואני מטיל בספק רב אם ספג כל כך הרבה מהלומות מהנאשם כפי שתאר. אני נוטה גם לחשוב שהנאשם המשיך להשתולל והתנהג בצורה לא רציונאלית ודווקנית לאורך כל האירוע. עובדה היא כי ללא סיבה סבירה, שבת שביתת רעב ביום שבת בבית המעצר.

 

אכן המתלונן עשה רשום של אדם ישר דרך והוא סיפר את הסיפור הטראומטי שעבר עליו מנקודת מבטו. בצדק גם הצביעה ב"כ המאשימה המלומדת על כך, שביטוי ליושרו נמצא בכך שבשעה שהגיש את תלונתו למח"ש, הוא חשד שהשוטרים נטלו מרכבו חפצים שלא כדין ולכן הלין גם על כך. ואולם, לאחר מעשה כשמצא את החפצים הודיע למח"ש על חזרתו מתלונה זו. אכן גם, לא ניתנה תשובה על ידי הנאשם כיצד נפגע המתלונן באוזנו ובאפו.

 

עם זאת, כפי שנאמר לעיל, עדותו של המתלונן הייתה רצופה הגזמות, עד כדי כך שקשה עד בלתי אפשרי לבור ממנה את המוץ מהתבן. בכך קיים ספק סביר באשמתו של הנאשם. גם בעניין פציעותיו של המתלונן קיימות סברות רבות. אחת מהן היא אכן גרסתו שלו לפיה ספג מכות מהנאשם בתחנת המשטרה, אך סברה לא פחות סבירה ממנה קיימת נוכח עדותו של המתלונן עצמו שטען שעם מעצרו ליד רכבו הוא הושכב באופן תוקפני על הקרקע ופניו הוצמדו לכביש.

 

החלטתי אפוא, לתת לנאשם ליהנות מהספק בעניין זה ולזכותו גם מעבירת התקיפה הגורמת חבלה של ממש בתחנת המשטרה.

 

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום.

 

ניתנה היום ד' בניסן, תשס"ט (29/03/2009) בנוכחות המתייצבים.

 

511786139

 

 

 

רוצה תוצאות? התקשר/י עכשיו!
08-6344344   |   050-2777172

לפרטים נוספים צור/י קשר



בניית אתרים - טואול